הרב ראובן אלבז: מדוע קינא הרב בחייל שלא הסכים להקשיב לדבריו?

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶֽם: אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶֽם: אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶֽם (ויקרא י"ט, א'-ד')".

המתבונן בפסוקים הפותחים את הפרשה השנייה – פרשת קדושים, ירגיש תמיה רבתי. בדרך כלל רגילים לעבור ולעלות מן הקל אל הכבד, ואילו כאן מתחילה התורה מהכבד לקל, בתחילה דורשת התורה "קְדשִׁים תִּהְיוּ" שהיא מעלה גבוה וגדולה מאוד לנהוג פרישות וקדושה אף בדברים המותרים, קדש עצמך במותר לך (יבמות כ ע"א).

לאחר מכן יורדת התורה לדרגת "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" - דבר שהשכל מחייבו, כיבוד ומורא אב ואם, "וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" - שמירת שבת שאיסורה בסקילה, רח"ל, הלא ודאי שאדם שנמצא בדרגת קדושה ישמור את השבת ומדוע יורדת התורה בדרגת הציווי?

ולבסוף יורדת התורה עוד דרגה לאיסור עבודות זרות, "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם", ולכאורה הדבר פשוט, שהרי כל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה (חולין ה ע"א), וכיצד יורדת התורה מדרישת קדושה לאיסור עבודה זרה שאף האדם הפחות שבישראל אינו עובר עליה?

אלא שהתורה הקדושה בפסוקים אלו מדברת כלפי כל הסוגים והדרגות בעם ישראל, "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"- בעם ישראל קיימים סוגים מסוגים שונים והקב"ה מדבר אל לבם של כולם ואינו דוחה אף אחד מהם: בתחילה, "קְדשִׁים תִּהְיוּ" - ישנם בני אדם שנמצאים בקדושה עילאית, לומדים תורה כל היום, עוסקים בתפילה ובמעשים טובים, חיים בקדושה וטהרה ומקיימים בעצמם שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד (תהילים ט"ז, ח'), מהם דורשת התורה שימשיכו לעלות במעלות הקדושה ויתקדשו יותר, אדם מקדש עצמו מעט למטה מקדשים אותו הרבה מלמעלה (יומא לט ע"א).

אך יש סוג אחר בעם ישראל שאין ביכולתם להיות במדרגת הקדושה כל היום, בלימוד התורה ובעשיית חסדים, מהם דורשת התורה שלפחות יהיו בדרגת "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ", יכבדו את ההורים וישמרו את השבת הקדושה יחד עם שאר מצוות התורה שביכולתם לקיים.

אולם יש סוג אחר, הבן החמישי מארבעת הבנים שבהגדה, שאפילו לא נמצאים במדרגה של כיבוד הורים ושמירת שבת, אלא התרחקו לגמרי, נסעו לחו"ל ולא מוכנים ליצור קשר. מהם דורשת התורה שלפחות לא יפנו אל האלילים, לא יאמינו בכל מיני אמונות תפלות.

ומסיימת התורה הקדוש בכל פסוק במילים "אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶֽם", להורות לנו שלא משנה באיזה מצב נמצא היהודי, גם אם פרק עול תורה ומצוות, לא שמירת שבת ולא כיבוד הורים, גם במצב הזה הקב"ה אוהבו ומעריכו על עצם זה שמשתדל כפי יכולתו והשגתו ואינו פונה אל האלילים.

הבעל שם טוב היה רגיל לומר: "אני מתפלל שאזכה לאהוב את הצדיק הגדול ביותר כמו שהקב"ה אוהב את היהודי הרשע והגדול ביותר". וזאת מפני ש- לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח (שמואל ב' י"ד, י"ד), הקב"ה לא דוחה אף יהודי, וכשם הקב"ה אוהב ומעריך כל יהודי כך צריכים אנו לאהוב את ה' אהבה אמיתית, ולהראות לבריות כמה חביבים הם לפני המקום וכמה ה' יתברך אוהבם.

ולסיום נספר: אחד הרבנים הוזמן להרצאה במכון בו נכחו גם חיילים, הרב מסר הרצאה מעניינת במשך שעה ולאחר מכן החיילים התאספו סביב הרב, מתוך החיילים היה חייל אחד שלא היה מעוניין לשמוע ולהאזין לדברי הרב, ועשה עצמו במשך כל ההרצאה כמשחק בטלפון הנייד שלו. הרב הבחין בדבר, ולאחר השיעור ניגש אליו, שאלו לשלום ואמר שהוא מקנא בו קנאה גדולה.

צחק החייל ולא הבין את דברי הרב, "מדוע אתה מקנא בי?".

"אני רואה שיש עליך כנפי צניחה", השיב הרב ואמר, "אתה עברת פחד וייסורים. שאלתי כמה צנחנים והם תיארו בפני שיש להם במידה מסוימת פחד שמא המצנח לא יפתח, וכתוצאה מכך הם עלולים להתרסק חלילה, ורבינו יונה כותב שיסורים כאלה של "פחד מוות" נחשבים לאדם כאילו מת וחי מחדש, ומכפרים על עוונותיו. לכן אני מקנא בך".

צהלה עלתה על פניו של החייל, שהתחיל להתעניין ולשאול: "מה באמת, כך מתנהגים עם אדם שעבר פחד וייסורים?", וכך שוחח עמו הרב והזמינו להתארח שבת ולהשתתף בשיעור תורה, ולבסוף אותו צנחן, שהיה רחוק מתורה ומצוות ולא רצה לשמוע אף מילה של תורה, חזר בתשובה שלימה ונהפך לירא שמים בתכלית.

וכל זאת מפני שהרב התייחס אליו ופתח לו פתח ותקווה באומרו אליו שהוא מקנא בו, וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאֹל- אַתְּ פְּתַח לוֹ (מנוסח הגדה של פסח), לכל יהודי, אפילו הרחוק ביותר, יש נקודת אור, רק צריך לחפש לפתוח ולהאיר אותה.

וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה

זוכים אנו להתחיל זמן לימודים חדש וחודש חדש, אייר, שהוא ראשי תיבות אני ה' רופאך, לפי שחודש זה מסוגל לישועות ורפואות, רפואת הנפש ורפואת הגוף.

ישנם בני אדם שלדאבון לב חולים בגופם, כואבת להם היד, הרגל או כל איבר אחר, וישנם שחולים בנפשם, ברוחם, ברוחניות שלהם, נשמתם חולה ובוכייה בכל העת ומבקשת ומחפשת שירפאו אותה, ובחודש אייר אפשר למצוא עבורה את הרפואה, וזאת מפני שבחודש זה נמצאים אנו בעיצומה של הצעדה הגדולה לקראת חג מתן תורה, לקראת קבלת התורה, שהיא המרפאה והרפואה לאדם, רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ (משלי ג', ח'. וע"ע במסכת עירובין נד ע"א מה שדרשו רבותינו בזה), לימוד התורה הקדושה וקיום הלכותיה והנהגותיה הם הרפואה האמיתית לאדם, וכשצועדים אנו לקראתה זוכים אנו לקבל רפואה שלימה לגוף ולנפש גם יחד.