ניצול שואה מלוב נזכר ברגעי האימה שבהם חזה באמו נשרפת: "הרגשתי שאני אשם"

בני הראל זוכר היטב את רגעי האימה שבהם נכנסו הנאצים ימ"ש לעיר הולדתו לוב, בטריפולי. הוא היה אז ילד בן חמש בלבד. "היה בלוב אווירה פשוטה. חיינו בבתים שכיפת השמיים היית רואה אותם מסביב, משפחות משפחות. היו חיים פשוטים ובית פתוח. שכן העביר לשני אוכל, כיבד את השני, גרנו ערבים עם יהודים יחד, כמו אחים. לא הייתה לנו שום טינה". 

כשנכנסו הגרמנים לטריפולי, התחילו לאסוף את היהודים ולשלוח אותם למחנות ריכוז. "מי שהיה בעל כוח עבודה, לקחו אותו לביצורים ולמחנות עבודה, מחנה ג'אדו", הוא משחזר בראיון ל'כאן 11'. 

מי ששלט בלוב בזמן המלחמה הייתה איטליה, שהייתה גם בת בריתה של גרמניה הנאצית והושפעה מ'חוקי הגזע' שלה, עד כדי כך שבשנת 1938 היא החליטה להחיל את חוקי הגזע גם בלוב. 

2,600 מתושבי לוב הועברו למחנה הריכוז ג'אדו הידוע לשמצה, שבו קיפחו את חייהם 562 יהודים - ברעב, מחלות ועינויים קשים בגוף ונפש. 

בשנת 1941, בני, אמו, אחותו ואחיו שהו בביתם כאשר אמו שמעה לפתע קול רחש אדיר בשמיים. "אמא שומעת להק של מטוסים מתקרבים. היא אספה אותי ואת אחי, כיסתה אותנו והתחילה להתפלל: 'אלוהים, תציל אותנו'. פתאום אני רואה שהחדר הולך ונופל ונופל ומתקרב אלינו, ואנחנו נקברים תחת ההריסות. אחותי ואחי נהרגו, אני ואמא נפצענו".

בדרך לא דרך שמעה הקהילה היהודית הנותרת על הניצולים שמתחת להריסות, והבריחה אותם מעיניהם הבולשת של האיטלקים - ששלחו עשרות פצועים אל בית חולים, שממנו הם כבר לא שבו".

אחרי שהחלימו, הוברחו בני ואמו מטריפולי לא-זאוויה, וקיבלו שם מחסה באורווה ששייכת לאישה יהודייה - אולם המחסה שם לא נשאר למשך זמן רב. "הייתה שם הפצצה ונשרפה האורווה ואמא שלי נשרפה", הוא מספר בעיניים דומעות ולב נשבר, כשדיבורו משתנק מפעם לפעם בשטף הדיבור. "אמרו שאם מישהו נשרף אפשר לכסות אותו, אבל אני לא כיסיתי אותה. וכל הזמן היו לי שיחות עם פסיכולוגים שכאילו אני אשם, למה לא כיסיתי אותה כמו שהיא כיסתה אותי. 

"היא דאגה לכסות אותי, אבל אני לא יכולתי לכסות אותה, להציל אותה. מעולם לא הייתה לי ילדות. כשאני רואה אמהות מלטפות את הילדים שלהן או דואגות לילדים שלהן, עד היום אני זקוק לחום של אמא. אני רוצה את החום שאין לי", הוא מסכם.