בשביל מה צריך לכתוב? הרי זה מובן מאליו

יוסל היה איכר פשוט שחי לו בכפר נידח, וזה הדבר היחיד שהיה פשוט בחייו.

למה? כי הוא היה פילוסוף כזה, אחד שכל דבר, קטן כגדול, היה מייגע את מחשבתו להעמיק חקר, לתהות לשקול לחקור ולברר, וה' יעזור עד שהוא היה מגיע לכלל החלטה.

יום אחד התכונן יוסל לנסוע אל השוק בעיירה קרובה בכדי למכור שם את תבואתו. נפסח על שלב התהיות וניגש הישר אל העניין.

לפני צאתו הודיע יוסל לאשתו, שברגע שימכור את כל תבואתו, הוא בעזרת ה' ישלח לה מברק. האישה ברכתו לשלום, והוא יצא לדרכו.

* * *

יוסל הגיע אל העיירה בשלום. לאחר שנח קמעה הוא פתח את דוכנו, ונהר הלקוחות החל לזרום את תבואתו המשובחת כדבורים אל הצוף.

ההצלחה האירה לו פנים, ובתוך מספר ימים הוא מכר את כל היבול. כמה שמח שמשהו סוף-סוף הולך לו בקלות...

יוסל זכר את הבטחתו לאשתו, ומיד ישב לכתוב מברק מבשר טובות.

וכך כתב: "אשתי היקרה, התבואה נמכרה ברווח נאה. אגיע מחר. מתגעגע. יוסל".

הוא הלך אל בית הדואר, מילא את הטפסים, ואז מחשבתו החלה לנדוד...

"המכתב הרי מיועד לאשתי", תהה יוסל, "אז לשם מה אני פותח את מברקי ב"אשתי היקרה"? ברור שהיא אשתי וודאי שהיא יקרה לי, אם כן, אין צורך במילים אלה!", ומיד מחק את המילים הראשונות בכתב.

אבל יוסל עדיין לא היה מרוצה.

"אשתי הרי יודעת שבאתי הנה כדי למכור את התבואה", המשיך לתהות, "אז בשביל מה אני צריך לכתוב לה שהתבואה נמכרה? הרי זה ברור מאליו!", והוא מיהר למחוק גם את זה. 

ואז הוא פרץ בצחוק.

"כתבתי 'ברווח נאה'...", גיחך בינו לבינו על עצמו, "וכי מה חשבתי, שאמכור את התבואה בהפסד?!". וגירד את המילים הללו מן המברק.

הממ... המהם יוסל והתבונן בצמד המילים הבאות: "אגיע מחר".

"מה הטעם לציין שאגיע מחר?", המשיך לברור את מילותיו, "וכי הייתה בכוונתי להגיע בחודש הבא או בשנה הבאה? ודאי שהתכוונתי להגיע מיד אחר שאמכור את התבואה!". והשמיט גם את הפרט הזה.

גם במילה "מתגעגע" לא מצא יוסל כל טעם; הן כותב הוא לאשתו, ולמי יתגעגע אם לא לעצם מעצמיו ולבשר מבשרו?! ומחק.

המילה האחרונה שנותרה במכתבו הייתה: יוסל.

"נו, יצאת מדעתך?", הוכיח את עצמו, "וכי אשתך אינה יודעת את שמך, שאתה מציין לה זאת במברק מיוחד?".

יוסף נטל את המברק המחוק, קימט אותו והשליך אל הפח, שמח שהצליח לחסוך מעט כסף וטיפשות...

ואשתו? היא נותרה לצפות למברק שלעולם לא יגיע. לבה יוצא מגעגוע לבחיר לבה שמצוי לו אי שם בדרכים, תוהה לעצמה השלום לו; האם מברקו לא הגיע כי טרם מכר את סחורתו, או שמא אירע לו דבר מה?

* * *

ככה זה בחיים. כשיותר מדי חושבים "על" - מפספסים "את" החיים.

המוח שלנו אוהב את אזור הנוחות, ולכן הוא מתאמץ לשמור עבורנו את השגרה הידועה והמוכרת, ומקשה עליו מהלכים שוברי שגרה.

אגב, יתכן שבכך המוח מזיק לנו, כי לא תמיד אזור הנוחות שלנו הוא בהכרח חיובי, אולם כוונתו לטובה - לספק לנו את הסביבה בה אנו חשים בטוחים.

אז נכון, צריכים להיות זהירים ולשקול היטב את צעדינו, אולם אם נחיה רק עם תהיות השכל ולא נעז לפעול, נמצא את עצמנו ניצבים תמיד באותה המשבצת, חוששים לפעול פן ניכשל, ואפופים בשעמום של חיי ריקנות וספקנות, חיים צוננים של שכל קר.

אז זכרו נא, שיתכן ופעמים ניכשל מתוך ניסיון לפעול למימוש עצמנו, אך עדיין טובים נהיה ממי שלא נכשל רק כי מעולם עוד לא ניסה!

וגם אם טעינו וכשלנו, אפילו נפלנו אל הקרשים, החכמה היא לקום - לאסוף את הקרשים ולעשות מהם סולם!

שיהיה בהצלחה.