קינצוגי: אם כבר יש שברים – נתקן אותם בזהב

יש מנהג יפני עתיק יומין, לתקן כלי חרס שנשברו בעזרת זהב. קוראים לזה קינצוגי (Kintsugi), שמתורגם מילולית ל"חיבור מוזהב". מטרת התיקון היא להדגיש את הסדקים ואת השבר באופן שמסב את תשומת הלב אל הנזק שנגרם לכלי, מתוך האמונה שקבלת הפגם והשבר, דרך הדגשתו ותיקונו המוזהב, תוביל ליופי גדול יותר מאשר זה של כלי שלא נשבר. זה משל יפה גם לנפש השבורה שיכולה להתאחות. האדמו"ר מקוצק אמר ש"אין דבר שלם יותר מלב שבור", ולפעמים מטראומה אפשר דוקא לצמוח, לעזור לאחרים ולצאת מחוזקים. יש הרבה סיפורי השראה של אנשים גדולים שצמחו מתוך הכאב שלהם.

לכתחילה, מובן שאנחנו צריכים לשמור ולהגן על הילדים שלנו, ולא לחשוף אותם למצבי משבר מסוכנים, אבל מעניין שגם החיסון וגם התרופה זהים לגמרי. כאן לא מדובר בזהב, אלא ברכיב אחר, שנותן חוסן ותקווה. נפש חסונה וחזקה היא נפש שמרגישה אהובה ומוצלחת. גדולי ישראל התייחסו לתופעה ודיברו כולם על: "עבותות של אהבה". זה הדבק. "אהבה" בגימטרייה "אחד". זה מה שמאחד - בין לבבות, בין כוחות הנפש המסוכסכים והפצועים.

אבל החכמה כאן היא לא לאהוב, אלא שהילד ירגיש אהוב, וזה לא אותו הדבר. לפעמים הדרך שבה אנו מבטאים את האהבה היא דרך דאגה ותוכחות, ואצל הילדים זה לא מתפרש כאהבה, ולכן גם לא גורם לתיקון. דוגמא לדבר, מעולם הזוגיות: מספרים על בעל אחד שנתן לאשתו אלף ש"ח ואמר לה שמידי פעם, כשהיא מרגישה צורך, תקנה לעצמה איזה זר פרחים. זה לא מצחיק. הבעל הזה חושב שהוא בעל טוב ומפנק, אבל הוא טועה. הוא פספס משהו מהותי. הערכה לא נמדדת אצל הנותן, אלא אצל המקבל, וכאן האישה לא מרגישה הערכה כשהיא קונה לעצמה זר, זה לא עובד ככה. זה לא הזר, זו תשומת הלב, המחשבה, ההגשה.

וגם אצל הילדים, הם צריכים להרגיש את האהבה, בצורת הגשה של קבלה אמיתית, אכפתיות לא רק לעולם הבא שלהם אלא גם לעולם הזה, לא רק להצלחה בלימודים אלא גם שיהיה להם כיף. ככה מבטאים אהבה, וזה מה שנותן חוסן או ריפוי ללב שבור. האהבה היא גשר. וכשיש כזה גשר, אפשר גם להשפיע, כמו שכתוב במשנה במסכת אבות: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". בריות שמרגישות אהובות, אפשר גם לקרב. כך הצליחו כל אלו שזכו להשפיע עלינו בחיים. הרגשנו שהם אוהבים אותנו, מאמינים בנו, רוצים בהצלחתנו. ואם אנחנו רוצים להיות כאלו דמויות השפעה בקרב ילדינו, עלינו להאמין בהם. חוג דרמה לא יעזור כאן, קשה לזייף בזה, האנטנות שלהם רגישות. צריך לעשות עבודה פנימית להעיר ולעורר את האהבה, עד שתחפץ.

וגם אם בדרך טעינו, וגם אם בדרך עברנו מסע קשה וכואב, ניתן לצמוח גם מתוך הכאב. ממש כמו הקינצוגי. לכתחילה לא היינו רוצים בכאב ולא בתיקון, אבל האמונה היא שהכל משמים והכל לטובה, הכל נצרך לנו בהשגחה פרטית לתיקון נפשנו, וממילא לא כדאי להשקיע בחיפוש אשמים או בקיטורים, אלא להסתכל קדימה ולבנות עולם שלם של תיקון שצומח מתוך השבר. יהי רצון שנצליח.