"לאחר נפילתו של דגן ניגשנו לחדרו, ונדהמנו לגלות מכתב על השולחן"

"כבר 13 שנה אני מעבירה שיחות על אחי - דגן ורטמן ז"ל", אומרת תמה בר נתן, מהמרצות הידועות במדרשת 'גפן' בתל אביב, לבנות מתחזקות. "בחיי היום יום אני בדרך כלל יודעת בדיוק במה יעסקו הרצאותיי, שכן זהו תחום העיסוק שלי, אבל כשאני באה לדבר על דגן, אני מרגישה שמשהו עוצר אותי. אני לא באמת יודעת איך לדבר ומה לומר.

"גם כעת אני מאוד מתלבטת", היא מוסיפה בכנות, "יש כל כך הרבה מה לספר עליו, וזה פשוט בלתי אפשרי. האמת היא שאחרי שנים שבהן אני מתחבטת ומתלבטת כל כך הרבה בנושא, התחלתי להבין באופן מודע שכל העיסוק בדגן גדול עליי בכמה וכמה מידות. ברגע שהבנתי את זה, השתחרר אצלי משהו. אני אומרת לעצמי – 'אגש לנושא מתוך נקודתי מבטי הדלה, אנסה לחבר את האנשים למשהו שהוא מצד אחד מאוד קרוב, ומצד שני מאוד גדול, סודי ומעורפל כל כך, וה' יהיה בעזרי'".

"תנו לי ללמוד"

תמה מהרהרת לרגע, ואז מחליטה לפתוח בסיפור פשוט. סיפור על המכתב שנמצא בחדרו של דגן, לאחר שנפל בעזה. המכתב הזה, שעד היום לא ידוע למי היה ממוען, שכן הדבר לא צוין בראשו, ביטא את בקשתו של דגן לנצל את השנתיים שניתנו לו כחופשה מהצבא לצורך רכישת תואר, ובמקום לרכוש תואר – לשוב ללמוד בישיבה.

וכך הוא כותב:

"לכב'...

שלום רב

שמי דגן ורטמן

לפני גיוסי לצבא למדתי חמש שנים + בישיבה בירושלים. איני יודע להעיד על עצמי אם הייתי טוב או לא, זאת ישפטו חייליי, מפקדיי והצבא, אך מה שעשיתי ומי שהייתי, נבעו מאותן 5 שנים של לימוד בישיבה.

לצערי לימודי התואר לא מאפשרים לי "להיכנס" בצורה רצינית לתוך הלימוד בישיבה הדורש השקעה והתמסרות. יודע אני שתקופה זו משמעותית לי מאוד להמשך שירותי... אם אמשיך את השנתיים האלו במתכונתן הנוכחית, הדבר היחיד שאקבל הוא תואר, ואילו בלימוד בישיבה אוכל להתקדם באמת מכל הבחינות שהזכרתי".

לאחר מכן הוא מוסיף ומציין: "הלימוד בישיבה מעמיק ותובעני, הרבה יותר מלימודי כל תואר שהוא (אני שייך למשפחה אקדמאית: אב רופא, אם עובדת סוציאלית, אח פסיכולוג וכו' ומכיר היטב את האקדמיה) ובלבד שמתמסרים אליו. אבקש בכל לשון של בקשה לוותר לי על התואר, על מנת שאוכל להתרכז בלימוד בישיבה".

במכתבו מדגיש דגן: "אין לי בעיה לא לקבל מהצבא דבר בשנתיים האלו. מטרתי העיקרית היא שעשייתי הצבאית תמשיך להיות שליחות ולא משלוח יד. יודע אני בעצמי שאם לא אצליח לשמר תחושה זו, לא אהיה מסוגל להמשיך".

תמה מסיימת את הציטוט ושותקת, מעניקה לי רגע כדי לעכל את הדברים. "כזה היה דגן", היא אומרת לבסוף, "הוא היה ספורטאי מעולה ויכול היה להיות לו עתיד מצוין בכדורסל, גם בצבא הוא התקדם לתפקידים בכירים, עד לתפקידו האחרון כמ"פ הפלוגה הוותיקה של גדוד 13. אבל כפי שהוא הדגיש ואמר לנו תמיד – הכל הגיע אך ורק בזכות התורה, שכן לפני הצבא הוא למד כשש שנים בישיבה, וכפי שניתן לראות – הוא ביקש ללמוד עוד ועוד".

לחפש את המהות

דגן נפל לפני כ-13 שנה ביום סמלי מאוד – עשרה בטבת התשס"ט, במחנה הפליטים בג'בליה שברצועת עזה, לאחר שטנק של צה"ל ירה בשוגג פגז לעבר בית בו שהו חיילי גולני.

(צילום: יוסי זמיר / פלאש 90)

"תמיד ידענו שהוא היה אישיות מיוחדת מאוד", מציינת אחותו, "אך הסיפורים ששמענו לאחר מכן בשבעה היו לא פחות ממדהימים. דגן היה טיפוס צנוע ועניו, אף פעם לא שיתף אותנו בהישגים שלו, וגם לא בכך שהוא נבחר למצטיין הרמטכ"ל. מידי פעם כשהיינו שומעים ואומרים לו משהו, הוא הרגיש לא נעים, כאילו שאנחנו מביכים אותו. פעם אמר דגן לאחי מעיין, בשיחה של מתבגרים: 'אני רוצה לחיות את המהות כל הזמן'. זו הייתה השפה שלו, ולשם שאפה נשמתו.

"כפי שציינתי – דגן היה טוב בהרבה מאוד תחומים, הוא גם היה מנהיג גדול. כפי שסיפרו לנו החיילים שלו – היה מקום בעזה שנקרא 'סוללת הצלפים', שם התרחש בקביעות ירי מכוון של צלפים, ודגן התבקש לסגור שם שעה. הוא ביקש מחייליו להצטרף אליו, ופתאום קלט שהם חוששים לגשת למקום כי יש שם ירי. דגן החליט פשוט לעשות מעשה – הוא קם וירד בעצמו אל אותה סוללה, צעד בקומה זקופה, אפילו לא רץ. היה ברור שהוא מבקש להעביר מסר לכל אותם צלפים שמתצפתים עליו – עם ישראל לא מתקפל ולא הולך שפוף.

"זה לא הגיע מחוסר זהירות, אלא מאמונה גדולה בכוח של עם ישראל. דגן גם הבין שבכך הוא מעביר מסר לחיילים שלו ולמפקדיו. כשהחיילים שאלו אותו לא פעם איך הוא לא מפחד, הוא הסביר להם: 'כשאתה מחובר לדבר כל כך גדול, כמו נצח ישראל, אין לך שום פחד. כי אתה יודע כל הזמן שאתה חלק ממשהו נצחי, מעבר לכל דבר רגעי, ומשם אתה חי'.

"אגב, בתקופה בה דגן למד בישיבה, קיבל אבא שלי יום אחד שיחת טלפון בה הודיעו לו שדגן בחדר מיון. התברר שהוא נאלץ להתאשפז, בעקבות כך שהתפתחה אצלו דלקת במרפק, כי בזמנים שבהם ישב ללמוד תורה הוא פשוט לא זז. החברים מהישיבה סיפרו לנו שהוא לא יצא מבית המדרש במשך תקופות שלמות, בחלקן הם היו מביאים את האוכל עד אליו. הוא היה זה שמדליק את האור בבית המדרש בבוקר ומכבה אותו בלילה. לחייליו הוא הסביר תמיד שכל העוצמות שלו בצבא הן אך ורק בזכות העוצמות של התורה, ופעם כשהעיר לו אחד החיילים: 'אתה נראה עייף', השיב לו דגן במלוא הרצינות: 'כנראה לא למדתי מספיק תורה'. במקרה אחר, במלחמת לבנון השנייה, הוא הגיע יחד עם חיילים כדי לאבטח את אחד הבתים, הם חילקו ביניהם את הזמנים כדי שיוכלו לישון בתורנות, ואז בזמן שהוא היה אמור לישון גילו אותו החיילים יושב ולומד. הם טענו: 'אתה חייב לישון, אחרת איך יהיה לך כוח?' אך דגן השיב להם: 'זה הכוח שלי'".

הקרן של הפלוגה = ויזה של דגן

"היו עוד הרבה פרטים מרגשים שנודעו לנו רק אחרי פטירתו", מוסיפה תמה, "כך למשל סיפר לנו פקיד בסניף הבנק אליו השתייך דגן, שיום אחד דגן הגיע אליו וביקש ממנו להעביר 10 אלף שקלים מחשבון הבנק האישי שלו לחשבון של אדם מסוים. בהמשך הוא הגיע כדי לבקש להעביר סכום נוסף, וכך הלאה והלאה. הסתבר עם הזמן שדגן היה מפקיד סכומי כסף מהחשבון שלו, כקצין, לחשבונותיהם של חיילים שידע שמצויים במצוקה גדולה בבית. חיילים סיפרו לנו לאחר מכן בדמעות שהם ידעו שהם נעזרים על ידי 'הקרן של הפלוגה', אך מעולם לא ידעו שהקרן הזו היא ויזה אישית של דגן...

"בכלל, הייתה לו גמילות חסד מדהימה, והבנו מהחיילים שהם תמיד חששו להצטרף אליו ביציאה מהבסיס בימי חמישי, כי הוא היה אוסף טרמפיסטים ומוביל אותם לכל רחבי הארץ. 'יכולת לחפש טרמפ לירושלים ולמצוא את עצמך בחיפה או בחדרה', הם סיפרו.

"וכפי שכבר אמרתי – למרות כל הכוחות האדירים שהיו לו והיכולות הגבוהות שהוא הגיע אליהן, דגן היה אדם צנוע ומאוד לא מתבלט. הוא אמר לנו לא פעם: 'עזבו תעודות הצטיינות, לא בשביל זה אני כאן', וכשהמפקד שתחתיו הגיע אליו לאוהל וראה אותו כמה וכמה פעמים ישן על הרצפה הקרה, הסביר לו דגן ברצינות: 'בן אדם לא צריך להיות גבוה יותר מנמלה'. גם לנו הוא הדגיש כל הזמן: 'אני לא יותר מנמלה, היא שליחה בעולם וגם אני שליח, כולנו שליחים'".

באהבת עולם, דגן

"לאחר שדגן נהרג", מספרת אחותו, "הייתה לנו תחושה שכמשפחה מוטלת עלינו כעת שליחות גדולה מאוד. ידענו שלמרות ששתקנו בזמן שהוא היה חי, כעת התפקיד שלנו הוא לספר לכולם מי היה דגן, כי הוא לא היה רק שלנו, אלא הביא אתו רוח גדולה ועצומה.

"אז באמת התכנסנו יחד וניסינו לחשוב. יחד עם שלושת אחיי ניסיתי להבין איך ניתן להנציח את המורשת של דגן, העלינו רעיונות ואפשרויות, וכולנו הרגשנו שאנחנו בשום אופן לא מצליחים להמשיך אותו, בשום צורת הנצחה. התחושה הייתה נוראית – ידענו שאנחנו השליחים, אבל אנחנו גם אלו שמונעים מעצמנו את השליחות.

"בשנה החמישית אחרי שנהרג, אמרה לנו אמא: 'זהו זה, תרפו. אנחנו כנראה מנועים מלמעלה ולא יכולים כעת לעשות את זה'. התחושה שלנו הייתה זהה, הרגשנו שכוח עליון מונע זאת מאתנו, ובאמת הרפינו. אלא שלאחר כשנתיים ארע משהו שגרם לנו לשוב לנושא – היה זה כשפנתה אלינו ענת שפירא, חברה של המשפחה, שסיפרה כי לקראת יום הזיכרון היא רוצה לייצר סרט על 'ילדי דגן' – אותם ילדים הקרויים על שמו של דגן שלנו. בזמנו היו כ-80 ילדים כאלו, ואילו כיום למיטב ידיעתנו יש לפחות פי ארבעה. ענת עבדה על סרט, ובדיוק באותה תקופה חלמתי בלילה על דגן, והוא אמר לי: 'אני לא צריך שינציחו אותי'. זה מאוד שחרר אותי, כי הבנתי שמה שהוא מנסה לומר לנו זה שהוא לא צריך דווקא שיזכירו אותו כבן אדם, אלא חשוב שהרוח של הדברים תעבור. זוהי המשימה שלנו".

המכתב שמצאו אצלו בחדר אחרי פטירתו

עוד באותו יום קמה תמה והודיעה להוריה ולמשפחתה: "אני מוכנה לעזוב את העבודה ולכתוב את הספר". היא ניגשה למשימה מתוך רעד וחשש גדול. "בנוסף לפחד מכך שלא אצליח להעביר את המסרים, גם הרגשתי שמבחינה טכנית אין לי את הכלים לכך, שכן איני סופרת ומעולם לא עסקתי בכתיבה. אבל כל המשפחה תמכה בי מאוד וגם ייעצה לי רבות. החלטתי בסופו של דבר להביא את סיפורו של דגן מתוך סיפור מסגרת המספר על זוג שמחכה הרבה שנים לילד, וכשנולד הבן רוצה האב לקרוא לו על שם דגן, אך האם חוששת. תוך כדי השתלשלות הסיפור, נחשפים סיפורים על דגן ונקודות עומק מרתקות עליו. סיימתי לכתוב את הספר לאחר כשנתיים של עבודה בלתי פוסקת, וכיום הוא נמכר בחנויות ואני מקבלת אינספור דרישות שלום ותגובות מאנשים שקראו אותו".

את מרגישה שהנצחת אותו לבסוף בצורה הנכונה ביותר?

"לא", היא משיבה ישירות. "אני יכולה להגיד שמסרתי את עצמי לכך ככל יכולתי, אבל זה לא שהצלחתי באמת להעביר מי היה דגן. דגן נשאר משהו עלום ונעלם, הרבה מעבר למה שאני יכולה בכלל לתאר. אגב, קראנו לספר 'באהבת עולם, דגן', שכן אלו היו המילים שבהן היה חותם על המכתבים שכתב לחייליו. הוא בעצמו בחר את השם לספרו".

ומהו הדבר העיקרי שאת לוקחת לחייך מדגן?

"זה לא דבר אחד, אלא מכלול של דברים – האמונה בכך שמה שמניע את העולם זהו כוח האהבה, ואהבה היא נגזרת של אמונה. זה גם האמון שלעם ישראל מחכה עתיד גדול, יפה ומתוק, ושחיי משמעות הם הדבר החשוב ביותר בעולם".