יום העצמאות: מה שבטוח – זה עושה רעש גדול בשמים

ערבי אחד שאל ישראלי, מדוע הוא עומד ניצב בהישמע הצפירה.

"היום זה יום הזיכרון לחללי ישראל", השיב היהודי, "לכל החיילים היהודים שנפלו בקרבות".

תמה הערבי: "ומה עם החללים שלנו?".

"אה", חייך הישראלי, "את זה אנחנו נחגוג מחר!"...

רק לי מרגיש שהיום הערבי היה זה שצוחק?

זו ממש סצנה קומית לחיות באובדן משילות טוטאלית, שדגל אש"ף מונף על הר הבית ופורעי חוק ערבים עושים ככל העולה על רוחם, ולחזות בעדר שעדיין חוגג עצמאות... עצמאות של מי? אפילו להגן על החיים שלנו אין לנו רשות...

אך מה לעשות? על חירות הנפנוף לא ניתן לפסוח.

"ביום הזה יצאו עם הארץ ויצבאו על הפארקים והגינות ואיי התנועה, איש כפכפו לרגלו, מנגלו בידו, פחמיו צרורים לו בשקו על שכמו, ויצלו את הבשר, שישליק וקבב מעלה עשן כלשהו, ויאכלוהו בחיפזון תחת השמש הקופחת, לקול צפירות הנהגים הרעבים וקצרי הרוח".

מסתבר שכך פחות או יותר היה מנוסח תיאור צו חגיגת העצמאות, אילו היה לו מקור קדום.

ואפרופו מקור קדום. ישראלי מתולתל שאל פעם רב מזדמן: "תגיד, מה המקור לירות זיקוקים ביום העצמאות, זה מדאורייתא או מדרבנן?".

השיבו הרב: "תראה, עקרונית זה מנהג, אבל מה שבטוח - זה עושה רעש גדול בשמים"...

אז תקראו לו יום העצמאות, יום הנפנף, חג הבשר, או בקיצור: המנגליאדה. כך או כך, אי אפשר להתעלם מכך שהיום הזה עושה רעש גדול מאוד בשמים - ולא בגלל הזיקוקים!

רבבות עמך בית ישראל צובאים ביום הזה על בתי הכנסת ובתי המדרש, נאספים ל"בר בי רב דחד יומא", ומאירים את נשמתם ואת העולם כולו באור התורה.

ועל אף שהתרנגולים והפרות לא מאמינים בחיים שאחרי העצמאות... אני מאמין בחיים טובים יותר שיבואו לנו אחרי היום הזה.

מהן המקורות עליהן נשענת אמונתי?

הרי משנתי לפניכם.

* * *

כותב השל"ה הקדוש (פסחים, נר מצוה אות נ"ט): "ענין ספירת העומר, הוא ענין גדול וקדושה עליונה שממשיכים על עצמם ... על כן צריך שיתעורר בלבו בתשובה, ויהיה קדוש וטהור".

ואני שואל: מה כל כך מיוחד בספירת העומר שיש בו קדושה כל כך עליונה למשוך אלינו?

* * *

עמירם היה מהנדס בחסד עליון. שמו התנוסס בגאווה על טובי המגדלים בעיר ומחוצה לה.

עתה קיבל את פרויקט חייו - מבטיח ומטריח.

מדובר היה במגדל משרדים רב קומות, כאשר המטראז' אינו תאם את ריבוי הדרישות מהמבנה. ובדיוק בשביל זה הוא נקרא אל הדגל, שימציא יש מאין. והתשלום? הרב ביותר שהוצע לו מאז היותו מהנדס ועד אותו היום.

הוא ישב במשרדו הביתי ובהה במסמכים והשרטוטים שמילאו את השולחן שלפניו.

לפתע נכנס עידו, בנו בן השבע. עמירם הסביר לו שהוא עסוק מאוד וביקשו ללכת, אולם זה לא הלך.

עמירם תר אחר תעסוקה כלשהי עבור הזאטוט, ומבטו נח על חוברת גדולה וצבעונית. הוא פתח אותה ומצא את שאיוותה נפשו.

הייתה שם תמונה גדולה של מפת העולם כולו. הוא תלש אותה מהספר, נטל מספריים לידו והחל לגזור אותה לחתיכות.

"אתה אוהב פאזלים, נכון?", אמר לבנו, "אז קח את העולם המפורק, ונראה אם אתה יכול לתקנו בכוחות עצמך". עמירם הגיש לבנו את ערימת הגזירים, צייד אותו בגליל נייר דבק, ושב לעבודתו.

עמירם היה בטוח שהמלאכה תיקח לזאטוט מספר ימים, ומה מאוד התפלא לשמוע את קולו של בנו כעבור שעתיים: "אבא, סיימתי!".

עמירם הפנה מבט חטוף לעבר בנו, בטוח שימצא עבודה מבולגנת להחריד, אולם ההלם הכה בו למראה התוצאה. הילד אחז בידיו את התמונה, מודבקת בתכלית השלימות.

"זה לא יתכן!", מלמל עמירם. "איך עשית את זה, הרי אינך יודע אך נראה העולם?".

השיב הילד: "אבא, האמת שאני באמת לא יודע איך נראה העולם, אבל כאשר תלשת את הדף מהחוברת, הבחנתי כי בצדו השני ישנה תמונה של דיוקן אדם. משראיתי שאיני מצליח לתקן את העולם, הפכתי את החתיכות והתחלתי לתקן את האדם, וכשהצלחתי לתקן את האדם - הפכתי את הדף וגיליתי שתיקנתי גם את העולם!".

* * *

כותב רבי עזריה פיג'ו זצ"ל (לפני כ-370 שנה, בינה לעתים דרוש מד): "אי אפשר לו לאדם להיות עבד של שני אדונים הפכיים ונגדיים מן הקצה אל הקצה, ומה שירצה זה לא ירצה זה - ואיך יעבוד את יוצרו אם הוא עבד יצרו? ... אלא מה שראוי לו הוא, שמכל וכל יכניע את העבד הזה (יצרו), ורק בו יתברך יהיה מבטחו, ואליו ישא את נפשו להישען עליו ... וישאר בן חורין מהיות עבד עבדו, ולא יעבוד בלתי לה' לבדו".

על פי עיקרון זה, מסביר הרב, שבחג הפסח בעצם "יצאנו לחירות משעבוד הגוף - אך עדיין לא באנו לכלל החופשיות האמיתי אל הנפש, כי לא קיבלנו עול תורה ומצוה. אבל עתה, בחג הזה (חג השבועות), על ידי מתן תורה, בהיותנו נכנסים בעבדות והשתעבדות מלכותו, יתברך, והיותנו עבדים לו - קנינו החירות העצמי והגמור!".

אז את נקודת המוצא של פסח הנו, וגם את היעד של חג השבועות. כעת נבין מה חוו אבותינו בימים שבינתיים, ומה בעצם חווים אנו כמותם.

כותב הרב (שם, דרוש מ"ה), שאחר צאתנו ממצרים "מיד אנו מתאווים להיכנס תחת שעבוד עבודתו יתברך באהבת הטוב, שהוא קבלת התורה, ולא ידענו מתי יגיע יום זה. (לכן) בכל יום ויום אנו סופרים והולכים: כבר הלכו למו כך וכך ימים, ומתקרב הזמן להגיע אל חפצנו; וכל זה - לחשקם מתי יגיעו אל מקום מאוויים".

אתם מבינים? עם ישראל יוצא ממצרים ונגאל משעבוד הגוף. הגוף כבר לא כואב מהמכות, אין אדון שישעבד עוד את רצונם, וזהו. אפשר לבחור בחיים עצמאיים, להיות עם חופשי באשר הם.

אבל לא! יוצאי מצרים הבינו שחירות גופם אינו כלום מבלי חירות רוחם, כי מה בצע לאדם בחיי חומר בהיותו עבד ליצריו, כי "אם לזאת קראת 'חיים' - אמור נא קלי: מה זה מת?" (הרב אברהם קפלן). לפיכך הם מנו בציפייה דרוכה את הימים שבינתיים, עד חג השבועות, משתוקקים כבר להגיע אל היעד בו יזכו להיגאל ממאסר היצר ולזכות לחירות הנפש.

בין נבין עתה, שאם יהודי מביע בימים אלה כיסופים לשוב אל ה' בתשובה וקדושה - בידו למשוך לנפשו טהרה עליונה, הארה זכה של בן חורין אמיתי!

כעת אתם מבינים את העוצמה ביום העצמאות?

במשך השנה עמך ישראל עמלים לפרנסתם. ביום העצמאות ניתן להם יום חופש, יום של חירות הגוף - ומה הם עושים בו? במקום לרוץ אל המנגל, הם פונים אל בית המדרש! לבחור בחירות הרוח! אחר כך יתנו לגוף את חלקו.

ואם זו לא עצמאות, אמרו נא לי עצמאות מהי?

וכשאני מביט בנהירה אל שיעורי התורה מתוך מגמה לתיקון האדם, בטוחני שיתוקן גם העולם.