רועי אוחיון בסיפור מטלטל: "הרגשתי שהפכתי בבת אחת מבן 18 לזקן בן 70"

שמונה עשרה שנה עברו מאותה שבת, והצלקת עודנה בוערת בכל שנה מחדש. הכאב לא מרפה, אבל לרועי אוחיון, אחיו של כפיר הי"ד, יש גם תקווה בלב, תקומה של חיים שנגעו במוות וממשיכים את זכרו של האח הבלתי נשכח.

"כפיר היה האח הבכור שלי", פותח רועי אוחיון ומשתף בגעגוע: "הייתי קטן ממנו רק בשנה וחצי, וכל הילדות שלי שלובה יחד איתו יד ביד. היינו אחים קרובים, למדנו באותו בית ספר, החברים שלנו היו משותפים ובילינו המון בצוותא. כילד, כפיר תמיד גונן עלי באכפתיות של אח גדול, ודאג לי שאצליח. גם מחלוקות קטנות שצצות תדיר בין אחים לא כיסו על האהבה ביננו והביטחון שהוא העניק לי. לא אשכח כיצד הוא היה חוזר בלילה מאוחר, ובודק באבהיות אם לא קר לי במיטה... אח גדול ומסור. גם בין חבריו כפיר היה אהוב במיוחד, ותמיד היה מוקף ידידים. לא פעם הוא נרתם לעזרת חבריו, והיה חבר נאמן בכל ליבו".

באותה תקופה האם, יעל, חשבה לארגן חלוקת אוכל לנזקקים, וכפיר התחבר מיד לרעיון: "אימי קיבלה מתורמים שונים מעדנים ומאכלים, ובכל יום ששי עזר כפיר לאימא שלי למלא את הסלים וליווה אותה ברחבי העיר בחלוקת סלי המזון למשפחות. היה לו לב חם ליהדות. הוא הניח תפלין בכל יום, ואהב לשמוע שיעורי תורה פה ושם. המעניין הוא, שדווקא אני, האח הצעיר שלא התעניינתי כלל בנושא, חזרתי בתשובה בגיל שש עשרה וחצי.

"ישבתי עם חבר מהתיכון", משתף רועי, "והוא הציע לי לשמוע קלטת מעניינת. זה היה שיעור תורה שריתק אותי, ואני הסכמתי לשמוע עוד ועוד שיעורים. לאט לאט נפתח לי הלב עד שהחלטתי לשמור שבת. במשפחה הגיבו בהרבה חיבה והבנה, ואבי אפילו עזר לי בשבתות בבקר והעיר אותי לתפילה. הוא הגיע מבית שומר מצוות ותמיד היה לו קשר למסורת. כפיר אהב לשמוע אותי שר זמירות שבת בסעודה. הוא היה מקשיב ונהנה, ואם קרה ושכחתי איזה שיר, הוא מיד היה אומר לי: 'רגע, רועי, תשיר את מה ששרת שבת שעברה'. השיר שהיה אהוב עליו ביותר היה: 'אהבת הדסה על לבבי נקשרה', ויחד היינו מזמזמים ושרים את המילים הקדושות. כחצי שנה אחר כך, בלי קשר אלי, זכה גם אבי לחזור בתשובה והתחזק מאד במצוות".

שירות בהצטיינות

רועי מציין כאשר הגיע כפיר לגיל גיוס, בצבא לא רצו לגייס אותו ליחידה קרבית כי הייתה לו בעיית אסטמה קלה. אולם כפיר לא הסכים לוותר והתעקש על רצונו להיות לוחם. הוא אף ישב מעט בכלא צבאי על סירובו להיות חייל פשוט, עד שוויתרו לו והכניסו אותו ליחידה קרבית. בטירונות הוא השקיע את כל כוחותיו ובלט מאד בכושר המנהיגות שלו. חבריו מספרים שהוא תמיד דחף את הטירונים סביבו להתקדם ולא להישבר, ותמך בכל מי שנזקק לעזרה. הוא סיים את הטירונות בהצטיינות, וקיבל אפשרות לעבור קורס מ"כים. כפיר קבל את ההצעה בשמחה, וגם את הקורס הוא צלח בהצלחה מרובה.

"בכל פעם שכפיר שוחרר הביתה", מספר רועי, "הוא הצטרף מיד לחלוקת סלי המזון עם אימא שלי, למרות העייפות והתשישות שלו. על החסדים שלו הוא לא וויתר מעולם. באחת הפעמים בהן חזר הביתה, הבחין כפיר שבית הכנסת השכונתי שופץ בחוסר מומחיות והקירות צבועים באופן לא מקצועי. זה היה אכפת לו מאד, ובביקור הבא שלו בבית, הוא הזדרז ביום ששי ולקח מהמחסן שלנו דלי צבע. הוא עמד וצבע את כל הקירות ביד אומן, באהבה גדולה לבית ה', ובלי לומר לאף אחד מילה. כך, בצניעות ובשתיקה עשה את פועליו המבורכים".

כפיר שירת במשמר הגבול ולאחר סיום האימונים הוא נשלח למחסום ארז בעזה. באותה תקופה, אביב 2004, היה רצף פיגועים באזור עזה. אחד החיילים במחסום נהרג בפיגוע, וכפיר נשלח למלא את מקומו בעמדה. אך במשפחה כמעט ולא היו מודעים לכל זאת: "כפיר לא שיתף אותנו בחששות ובמתחים, הוא העדיף שלא נדאג לו, ובאחריות של בן בכור שידר ביטחון ויציבות".

סמל כפיר אוחיון הי''ד

"כפיר התגייס מעט יותר מאוחר מהשנתון שלו", מציין רועי, "וכך יצא שאני התגייסתי כחודשיים לאחר שהוא סיים את האימונים. בפסח שנינו שוחררנו הביתה, וחגגנו יחד את החג באחווה ובשמחה. כשנפרדנו בסיום המימונה והוא יצא בחזרה לצבא, זו הייתה הפעם האחרונה בה ראינו אותו בחיים.

"אותה שבת פרשת שמיני, הייתה השבת הראשונה שלי בצבא. הייתי מדוכדך מעט מהעניין, וביום ששי שוחחתי בטלפון עם כפיר. הוא הבין אותי מאד, אמר לי שככה מרגישים בהתחלה, ואחר כך מתרגלים ונהיה קל יותר, ונתן לי תקווה וכוח. רגע לפני סיום השיחה, עלה בי קול פנימי שדחק בי: 'תגיד לו כמה אתה אוהב אותו. אתה לא יודע מה ילד יום'. ובלי להבין מי ומה, אמרתי לכפיר ברגש לא אופייני כלל: 'שתהיה לך שבת שלום, אח שלי, אני אוהב אותך!' והוא ענה לי בהתרגשות: 'גם אני אוהב אותך'. ובנימה זו של חיבה נפרדנו. לנצח".

קריעה

בשבת, כ"ו ניסן ה'תשס"ד, בשעה ארבע אחר הצהרים נכנס מחבל מתאבד למחסום ארז. באותה שעה ניצבו שלושה חיילים במחסום. רועי מספר כי הקצין ששהה אז במחסום סיפר להם כי הוא עצמו עמד סמוך לפתח הטרמינל כמה דקות לפני כן, וכפיר הציע לו במחווה חברית להתחלף: 'עמדת כל היום בחוץ, עכשיו אעמוד במקומך ותוכל קצת לנוח'. הקצין שמח ונכנס מעבר לגדר. כפיר עמד בפתח, וחייל נוסף היה בתוך הבטונדה. המחבל עבר את הבידוק הבטחוני, בעודו מסתיר מטען הדף. מטען החבלה לא נחשף היות והיה עשוי מפלסטיק, ובאותה תקופה לא היו אמצעים לגילוי מטענים פלסטיים.

קולו של רועי נשבר כשהוא משחזר את האירוע הקטלני כפי שסופר להם. "ברגע שיצא המחבל וחצה את הגבול, הוא נצמד לאחי והתפוצץ עליו. כפיר ספג את כל ההדף וקרס במקום. הקצין הועף כמה מטרים מגל ההדף, וגם החייל בעמדה הועף אחורה. הקצין התרומם ממקומו בעוד פצוע, ורץ לחפש את פיקודיו. הראשון נמצא מיד, והקצין עוד צעק בהיסטריה: 'כפיר איפה אתה? איפה כפיר?' עד שראה את כפיר שוכב כשהוא פצוע אנוש. הוא שאל אותו בחרדה: 'אתה בסדר?' כפיר סימן בראשו: 'כן', ואחר הוסיף לאות שלילה, ועצם את עיניו. לאמי סיפרו שהוא מלמל 'אימא, אימא' לפני שעיניו נסגרו לתמיד. עזרה רפואית הובהלה למקום, כפיר הועבר במסוק לבית החולים בילינסון, אך הגזירה נגזרה, וכל ניסיונות ההצלה לא הועילו להשיבו לחיים".

באותה שעה, בבית באילת, אמו של כפיר חשה דאגה עצומה לשלומו של בנה. היא לא הצליחה להשיג אותו ואמרה לכולם שוב ושוב: 'משהו קרה לכפיר. אני מרגישה שקורה לו משהו'. אף אחד לא הבין אותה. ממה היא נלחצת? אבל לב של אימא יודע מה הוא מרגיש, והיא צדקה. "חצי שעה אחר כך דפקו בדלת חבורת חיילים. אימא שלי ראתה אותם והחווירה מיד. 'לא רוצה לשמוע מכם כלום', היא אמרה להם רועדת כולה. 'אבא של כפיר עכשיו בבית הכנסת. לכו תקראו לו'. ואכן, אבי שהה אז בבית הכנסת והתכונן לתפילה. ברגע שראה בפתח את חיילי המג"ב שמחפשים אותו, הוא כבר הבין הכל. הוא עלה עמהם הביתה, ואמי פרצה בבכיות נוראות. אבי הצטרף בבכי מר, אחיי הקטנים הביטו מזועזעים במתרחש, והבית היה לחרדת אלוקים".

בשורה קשה במוצאי שבת

רועי עדיין לא ידע מאומה מהמתרחש. "שהיתי בבסיס, והקב"ה שמר עלי שלא ידעתי כלום ולא היה לי צער בשבת קודש. שמירת השבת הייתה המגן העיקרי שלי, שכן בתקשורת כבר רצו תמונות של אחי הי"ד, אבל אני לא פתחתי טלפון. רק במוצאי שבת עשו מסדר, ופתאום הודיעו לי כי הסמ"פ קוראת לך למשרד שלה. הייתי בלחץ. כבר חשבתי שהיא רוצה להאשים אותי באיזו פרשת גניבות שהייתה בבסיס, אבל כשנכנסתי אליה הכול התגמד. היא הורתה לי לשבת ואמרה שהיה פיגוע במחסום ארז. שאלתי אותה בבהלה מה עם כפיר, והיא השיבה שהוא נפטר על שולחן הניתוחים. לכאורה הוא נהרג במקום, עוד לפני ניסיונות ההחייאה והניתוח, אולם כך היא אמרה, אולי כדי לרכך את המכה. היא אמרה לי שיעמידו לרשותי רכב שייקח אותי במהירות האפשרית לשדה דוב, ואולי אספיק לעלות על מטוס לאילת, כדי לחזור הביתה.

"יצאתי מהמשרד כושל ובוכה", משחזר רועי בדמע, "בקושי נכנסתי לאוהל כדי להתארגן ליציאה. בהשגחה שמימית מופלאה, החבר שצוות לי באוהל מתוך מאות מגויסים, שלוש מחלקות ומחנה אחד גדול, היה בדיוק החבר הכי טוב של כפיר שהכרתי עוד מהילדות. גם לו קוראים רועי, וכשגיליתי אותו בטירונות זו הייתה הפתעה עצומה לשנינו ושמחה גדולה לא פחות. היה לנו קשר מצוין ובמהלך השירות חלקנו הרבה תמיכה זה בזה. כעת, נבהל רועי לראות אותי במצבי הנורא. לא הייתי מסוגל לבשר לו בשורה איומה כזו, והמשכתי לבכות בלי לומר מילה. הוא עזר לי להסתדר וליווה אותי ליציאה. פתאום אמרתי למפקד כי רועי הוא החבר הכי טוב של כפיר, והוא חייב להצטרף אלי. המפקד אישר זאת, והחבר הועלה יחד איתי לרכב, עדיין בלי להבין כלום. רק בדרך הצלחתי לענות על שאלותיו במקוטע, ורועי נשבר לגמרי כששמע שהוא איבד את חברו שהיה לו כאח. ישבנו יחד ובכינו כל אותה הנסיעה. כשהגענו לשדה התעופה התברר שהפסדנו את המטוס, ובלית בררה המשכנו במונית ספיישל לאילת".

להתחזק עם לב שבור

רועי וחברו כבר היו קרובים לאילת כשאחד הדודים התקשר ואמר לו: "רועי, תקשיב, המשפחה שלך מפורקת לגמרי. אתה חייב לבוא לכאן חזק. אסור לך להישבר פה, כי ההורים שלך חייבים תמיכה". רועי לא ידע איך אפשר לבקש זאת ממנו. "הרגשתי חלש ושבור כל כך, איך אצליח לחזק את משפחתי? הרמתי עיניים לשמיים וביקשתי מה' שיעזור לי להתחזק ולחזק, כי בלעדיו זה לא אפשרי".

"כשהגעתי הביתה ועמדתי מול הדלת הסגורה, זה היה הרגע הקשה ביותר בחיי", נשבר קולו של רועי. "שלוש לפנות בוקר, וכל השבר שבעולם ממתין לי מאחורי הדלת. נשמתי עמוק ונכנסתי, וכמו שאמר הדוד כך ראיתי במו עיניי: אבי ואמי ישבו בוכים ושבורים וסביבם הרבה מבני המשפחה, כולם דומעים ואבלים. חיבקתי את אבי בבכי גדול, וכשאימי ראתה אותי היא הסתערה עלי בבכי נורא, סיפרה על אחי ועל הקשר ביננו תוך כדי התייפחות, וכמעט התפרקה מרוב יגון. בכוח רב תלשו אותה ממני, מחשש לבריאותה, אבל זה לא עזר הרבה. האבל נראה היה גדול מכדי שתוכל לשאתו.

"הלילה והבוקר שבאו אחר כך, לא היו טובים יותר. הבכיות והיללות בבית הרקיעו שחקים, ובקושי עצום התאמצתי להישאר הבן החזק בבית. ברגעים קשים במיוחד, ברחתי לפינה ובכיתי מעמקי לבי, מתחנן לקב"ה שיעזור לי בהתמודדות כי אני לא יכול לבד להחזיק את כולם. ידעתי שיש לי אחריות על המשפחה, אבל הייתי חלש כל כך בתוכי. אבל הקב"ה נסך בי כוחות שלא ידעתי שקיימים בי, ושוב ניגבתי את הדמעות, וחזרתי אל המשפחה עם פנים חדשות.

"מסע הלוויה היה קשה מאד. הרגשתי שהפכתי בבת אחת מבן 18 לזקן בן 70. גם ימי השבעה שבאו לאחריה היו מלאי בכי וצער אינסופי. הדבר היחיד שהחזיק את הוריי היו הרבנים הרבים שבאו לנחם ולמסור שיעורי תורה לזכרו של כפיר. הם חזרו וחיזקו אותנו כשאמרו שכפיר הציל ברגע פטירתו את חבריו, ובכך שהוא נפטר על קידוש ה', וזוהי זכות עצומה עבורו. כפיר נפטר בדיוק בשבת פרשת שמיני, בה נפטרו שני בני אהרן, וגם על כך דברו הרבנים.

"בנוסף, בני המשפחה עטפו אותנו באותם ימים בהמון חום ועזרה. הם עזבו מקומות עבודה והגיעו מהצפון ומהדרום להיות איתנו בעת צרה. הם בכו איתנו, הקשיבו לזיכרונות ונתנו את ליבם יומם ולילה. כמה כוח הם נתנו לנו, זה בלתי ייאמן".

השבעה הסתיימה. חייבים לחזור לחיים, כך אומרים כולם, אולם הוריו השכולים של כפיר היו שבר כלי. "פחדתי שהם יקרסו מעוצמת כאב ונאבד אותם כולנו. גם אני הייתי שבור בתוכי ולא ידעתי איך נוכל לקום. לא יכולתי להיכנס לחדר המשותף שלנו מרוב געגוע. כפיר היה חסר לי נואשות. לא נגענו בחפצים שלו, כאילו עוד מעט הוא יחזור וישתמש בהם שוב. והייתה גם הציפיה הזו ביום ששי, שידפוק על הדלת וייכנס בחיוך המוכר שלו, ציפייה ששוב לא תתממש לעולם..."

לאחר כחודש קבלו בני המשפחה את חפציו של כפיר, וזו שוב הייתה נקודת שבר: "הרחנו את הבגדים ובכינו... מיששנו את התיקים שלו, חיבקנו אותם ונקרענו מחדש. זה היה שלב נוסף בפרידה האיומה ולעיתים חששתי שאנו נשאבים לבור חשוך ועמוק ממנו אין תקומה".

מתרוממים מהאבל

הצער איים להטריף את הדעת. אך אז מצאו הוריו של כפיר את התשובה האחת והיחידה שהחזירה אותנו לחיים: התורה. "רק לתורה היו תשובות מנחמות באמת", מסביר רועי, "על נשמה וקיום נצחי, על עילוי לנשמה וקידוש ה', וזה מה שנתן לנו את הכוח להמשיך. בעקבות שיעורי התורה ששמענו במהלך אותם ימים, אמי התחברה מאד לתורה והחלה לשמוע עוד ועוד שיעורים. היא התחזקה טיפין טיפין, וכל התחזקות שעשתה לעילוי נשמת אחי מילאה אותה בכוח מחודש".

יעל, אימו של כפיר, גילתה שיש לה סיבה טובה לקום. יש לה סיבה לחזור לעשייה, ושמחה שבכך היא ממשיכה את זכרו של כפיר וחיה אותו בליבה. גם האב, אברהם, התחזק עוד יותר בתורה, ויחד עם אשתו עמל לייסד עוד שיעורי תורה לזכרו של בנם.

מהפכה שקטה התחוללה באילת הרחוקה: שיעורי תורה רבים נוסדו בזה אחר בזה ברחבי העיר לעילוי נשמתו של כפיר. אברהם ויעל עמלו להביא רבנים ולסדר מקומות לימוד מתאימים, והאנשים הגיעו בהמוניהם לשמוע קול תורה. חבריו הרבים של כפיר, שלא יכלו לשאת את חסרונו, הצטרפו לשיעורים, ואט אט התחברו אף הם לדברים ודבקו בתורה. רבים מהם הקימו בתים של תורה ועד היום יושבים וזוכים להגות בתורה כאברכים בני אוריין.

"גם אני באופן אישי, קבלתי דחיפה גדולה להתחזק לעילוי נשמתו של אחי האהוב", מוסיף רועי. "חשתי חיבור פנימי לקב"ה שמעולם לא היה לי כמוהו. הרגשתי שרק הוא מחזיק אותי ותומך בי בזמנים הקשים האלו. התבוננתי מהי תכלית החיים, מה נותר אחרי הכול, וידעתי כי החיים שלי מעכשיו לא ייראו כמקודם. לאחר כשלוש שנים וחצי נרשמתי לישיבה והפכתי לבן תורה. בזכותו של כפיר זכיתי לחיים של תורה ואמונה. מאז זכיתי לסיים כמה וכמה מסכתות בש"ס, ואת כולן אני זוקף לעילוי נשמתו של אחי.

"במקביל, חזרה אימא שלי לחלק את סלי המזון לנזקקים, ובכך המשיכה את מסורת החסד של כפיר. אבי הצטרף אליה ביתר שאת, ויחד הם התרחבו והפכו לגמ"ח של ממש המחלק מזון ליותר ממאה משפחות בכל שבוע. העשייה הזו הפיחה חיים חדשים בהוריי וחיזקה אותם להתרומם מהאבל.

"בסוף אותה שנה זכינו לכתוב ספר תורה לעילוי נשמתו של כפיר", מתרגש רועי לספר: "הספר נכתב מכספי המשפחה ומנדבותיהם של החברים והידידים שתרמו לזכרו. מעמד ההכנסה היה מפואר ותהלוכת הרוקדים עברה כמעט בכל העיר ועשתה קידוש ה' גדול. התרגשנו מאד בהכנסת הספר להיכל, הרגשנו כביכול אנו מכניסים את אחי לחופה.

"השנים עברו", נאנח רועי. "אבל כפיר לא נשכח מליבנו. כל מעבר וכל אירוע מזכיר לנו את כפיר ומעלה את הדמעות. אני מסתכל על תמונתו ורואה כיצד כולנו השתנינו, הקמנו בתים והתבגרנו, ואילו כפיר יישאר ילד לתמיד. הוא איננו כאן, אבל זכרו תמיד חי בליבות כולנו".