איה קרמרמן: פתאום קם אדם בבוקר

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שזה היום שבו הוא יֵצא לעולם. הוא נפרד מהמלאך, משמיכת הפוך החמה שחיבקה אותו בתשעת החודשים האחרונים.

להפתעתו הוא חמוש בכוחות שלא ידע שקיימים בתוכו. כוחות לשנות את מצבו, להילחם כדי להשיג את המטרה. בשביל מה לו להיפרד? כל כך טוב, כל כך קרוב ללב של אמא. אבל הוא מבין שהוא רוצה להתקדם, שהוא זקוק ומוכן לשינוי. קושי הפרידה מהמוכר מעורבב בהתרגשות מהעתיד. גם אם הדרך תהיה קשה, הכוחות שבו מסוגלים למשימת חייו, כך הוא מרגיש. כשלבסוף הוא מצליח, כולם מאושרים. מחבקים אותו, עוטפים ומכרבלים אותו. חיכינו לך, להכיר את פניך, להסתכל בעיניך. תודה שנאבקת, תודה שהתגברת. בלב הוא יודע, הם צודקים. זה כוחי ועוצם ידי שאפשר לי את זה. פחדתי, אבל התגברתי. רציתי לחזור אחורה, להתייאש. אבל לא, עשיתי את זה.

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שזה היום שבו הוא מתחיל ללכת. זו לא בחירה, זה היצר העז לרוץ ולגלות שמפעפע בתוכו, דוחף אותו. שבע ייפול צדיק וקם? שבע נפילות הן רק בשעה הראשונה. הנפילות רבות מספור. כואבות, לעיתים משפילות. למרות כל אלו, הן לא מותירות בו רשימו של תבוסה. הן אינן כישלון, אלא אמצע הדרך להצלחה. "גוף שלי", לוחש האדם, "קח אותי, שא אותי לאן שחשקה סקרנותי. אפשר לי לחקור, אפשר לי להרגיש את הרוח שגולשת על הלחיים. אני מוכן לעצמאות הזו. אני זקוק לה. אני בשל. תבשיל גם אתה". כשלבסוף הוא מצליח, כולם מוחאים כפיים. לאדם קטן שרק לפני דקה נעמד. הם מתמוגגים מהריצה המתוקה שלו ברחבי הבית. בלב הוא יודע - הם צודקים. אבל כל מחיאות הכף שמוחאים לכבודי לא שוות למתנה שנתתי לעצמי בכך שלא הרמתי ידיים. זה כוחי ועוצם רגלי שאפשרו לי לצעוד.

פתאום הוא מתבגר

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהגיעה העת ללמוד לקרוא. סימנים שעד כה נדמו לו חסרי משמעות מקבלים נופך חדש ומובן. מגלים טפח של סיפור. פתאום הוא מבין, האדם הזה שקם, שלא רק הגוף יודע לשאת אותו למרחק. גם למחשבות יכולת תעופה אין־סופית. רק צריך לפתוח ספר ולרחף אל עולם חדש ומרתק. כשלבסוף הוא מצליח, כולם מסתכלים על התעודה שלו בסיפוק. בלב הוא יודע - הם לא מבינים כלום. לא בשביל התעודה התאמצתי. לעצמי נתתי מתנה, מהיום איני מוגבל למקום או לזמן. מעתה אלמד כשארצה, אתפתח וארחיב אופקי. זה כוחי ועוצם מוחי שגרמו לי לשייט בין השורות, ללהטט בין מילים וסיפורים.

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא מתבגר. זו לא החלטה שלו. זה שעון החול שהונח בגופו. הזמן להיות ילד תם. הגוף צומח ללא שליטה. הקול משתנה באמצע שיר. אפילו הכעס לעיתים מרגיש לא שלו, נובע ממשהו בפנים, הורמונים או תסכול על שעדיין רואים את הקטן שבי. כשלבסוף הוא מצליח, יש רגעים שאף אחד לא מוחא כפיים. אף אחד לא מתבונן בפליאה. כולם עסוקים בלכעוס עליו בחזרה. אבל הוא בליבו יודע את האמת לאמיתה, וכל מה שהוא רוצה זה לזעוק - זה לא אני. זו אשמת שעון החול. אין לי שליטה על זה. אבל תסתכלו עמוק פנימה, תראו, אני עדיין שם. זקוק לעידוד, לרוך שבו עטפתם אותי אז, כשנפגשנו. אבל דעו שאני גם שמח בהתבגרותי. אלו כוחי ועוצם גופי שמאפשרים לי לעמוד על שלי, להתנגד כרצוני. להשמיע קולי, להפוך לעצמאי.

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהכתפיים שלו רחבות מספיק כדי למצוא את שאהבה נפשו. הוא מתחיל לחפש. ראשית בפנים, עמוק, מה הוא רוצה. את מי הוא יכול להכיל. אחרי זה בחוץ. זו לא סיכה בערמת שחת, גם לא דג בין דגים. זה החצי השני של הלב. זה הצד השני של הנשמה. כשלבסוף הוא מצליח, כולם מאושרים. התפילות נשמעו, הדמעות שנמהלו בתוך מילות הסידור נענו. קול ששון וקול שמחה. בליבו הוא יודע שאין להם מושג. כמה כוסף הוא לאהבה - שתוריד ממנו פחד, שתלטף אותו בצער, שתרומם אותו במשבר. זה כוחי ועוצם לבי שמכילים אדם נוסף, שלוקחים לב אחר ונושאים אותו על הגב למסע חיים משותף.

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא מוכן להיות אבא. הוא מסוגל להנמיך את ההתמקדות בעצמו ובטובתו, לאהוב עד כלות, לדאוג, לוותר על לילות. הלב שלו מתפקע שוב מרצון, רצון חזק ממנו - לחבק, להריח, לנשק לחי רכה. כשלבסוף הוא מצליח, כולם מברכים אותו. אין לך מושג לאיזה עולם מדהים ומטלטל הכנסת את עצמך. מהיום האושר שלך תלוי באושר של הילד שלך, הם מחוברים לנצח בחבל טבור של אהבה. בלב הוא אומר: אהיה כל הטוב שנתנו לי וכל הטוב שמעולם לא קיבלתי. זה כוחי ועוצם בשלותי לתת מעצמי ללא תנאי.

חלק ממחרוזת מופלאה

פתאום קם אדם בבוקר ומבין שהוא הזדקן. זו לא הייתה החלטה שלו כלל. גם לא הבחירה שלו. זה הגוף שעייף. הגוף שנדחק כדי להיוולד. נפל בשביל לרוץ. התאמץ כדי לקרוא. נמתח כדי להתבגר. נפתח ליבו כדי להכיל. כשלבסוף זה קורה, כולם מסתכלים בעיניים עצובות. שקטות. מכבדות. בלב הוא יודע, ייקח להם זמן ללמוד את שאני יודע, את שהיום אני מבין. לא כי כוחי ועוצם ידי עשה לי את הידע הזה. הוא שמור לבעלי העיניים העייפות שראו, שהתבוננו, שכהו.

פתאום קם אדם בבוקר ומבין שהוא חלק מהעם הנבחר.

פתאום קם אדם בבוקר ומבין שלא למטרתו, להנאתו ולהתפתחותו הבלעדית הוא קם.

פתאום קם אדם בבוקר ומבין שהחיים שלו הם לא למטרות קיום בלבד.

פתאום קם אדם בבוקר ומבין שלעם שלו יש תכלית.

הוא מבין שאלו לא כוחותיו ועוצם ידיו בלבד שנטעו בו כוחות להמשיך לצעוד, לצמוח ולהשיג מטרות. הוא אינו מנותק, יציר בריאה שהגיח מאין. הכוחות שבו הם כוחות קולקטיביים שנחצבו בתוכו לאורך דורות. הוא חלק ממחרוזת מופלאה של מסורות, מנהגים והיסטוריה, כבדה וקשה ככל שתהיה.

באדמה שעליה הוא בונה את ביתו יש קדושה. באוויר ההרים הצלול כיין יש תקווה. באנשים החיים פה יש עוז, נתינה, גאווה, כמיהה לאחדות ותקומה.

פתאום קם אדם בבוקר ומבין שהוא נבחר להיות חלק מעם מופלא. עם ששרד את המציאות הזמנית בזכות אמונה נצחית. אחרי ששתה את הקפה של הבוקר, האדם צריך להבין למה הוא זכה לקום ומה התרומה הייחודית שלו לעם הנצח הזה.

הטור פורסם בעיתון "בשבע".