דווקא בתוך הקושי, שם נמצא חסד ה’. חפשו אותו

היום אני רוצה לשתף בעצה שיכולה להיות עצה משנת חיים. העצה הזאת רלוונטית וחשובה לכל אדם, וודאי וודאי להורים למתבגרים.

את העצה הזו מלמד דוד המלך. יש פסוק בתהילים (ד', ב') שאומר: "בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי". לכאורה הפסוק קצת מבלבל, יש בו סתירה פנימית. הפסוק מדבר על זמן של צרה, ולכאורה היה צריך לומר: "בַּצָּר הֵצַרְתָּ לִי". נכון שיש בחיים מצבים של נחת ושמחה, ישוב דעת וישועות, אבל זה לא בזמן של צרה. בזמן של צרה, הקב"ה מֵצֵר לנו (דרך שליחים שונים, שמגלגלין חובה ע"י חייב, ומ"מ הכל משמים), ולכן צריך להבין מדוע דוד המלך אומר הפוך, ש"בַּצָּר - הִרְחַבְתָּ לִּי"?

אלא יש כאן סוד גדול ויסוד גדול בחיים. גם בזמן הצרה צריך לחפש את ההרחבות. זו עבודה פנימית, שמוטלת עלינו במצבים הקשים. לא להישטף במציאות הקשה, אלא לחפש את ההרחבות. דוגמה לדבר: כשיוסף הורד למצרים, אחר שאחיו מכרו אותו להיות עבד עולם, בטלטלות הדרך על הגמל, כשהוא קשור בשלשלאות, הוא ודאי הרגיש נורא, ובצדק. בדרך הטבע לא היה לו שום סיכוי להשתחרר. אנחנו כבר יודעים שיש לסיפור הזה סוף טוב, והוא נהיה למלך מצרים, אבל הוא באותו רגע לא ידע את זה, ולכן ודאי הרגיש נורא. ובכל זאת, התורה טורחת לספר לנו שבזמן המסע למצרים, הישמעאלים ששבו אותו לקחו איתם בשמים ריחניים, ולא נפט מסריח, כדרכם. זה לא פרט שולי. זו דוגמה נהדרת להרחבה קטנה בתוך הקושי, סוג של קריצת עין, נצנוץ ואיתות של הארה מהקב"ה, שגם ברגע הקשה הזה – ה' איתו, ועוד יהיה טוב.

מי שמצליח גם בתוך הקושי לחפש את ההרחבות, זוכה אחר כך גם לישועות, כמו שכתוב בפסוק: "עֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (ירמיהו ל', ז'). בסוף, דווקא מהצרה עצמה עוד תגיע הישועה, שזו דרכו של הקב"ה, שמהמכה עצמה מכין רטייה. וכמו פרעה, שבזכות גזירתו להשליך ליאור את כל הבן הילוד – ניצל משה על ידי בת פרעה, וכמו המן הרשע, שהכין עץ גבוה, שלבסוף הוא עצמו נתלה עליו. הרבה שלוחים למקום, וחייבים להחזיק בתקוה ובאמונה שעוד יהיה טוב. בזמן אמת, לא תמיד זה מנחם. בזמן קושי, באמת לא קל לחפש הרחבות. הרבה יותר טבעי לשקוע במרירות, ציניות, יאוש או ניתוק רגשי. אבל כאן הפסוק מלמד, שמי שמרגיש שהוא הגיע לקצה, צריך לעשות עבודה פנימית: לא לזלזל בקושי ולא להתעלם, אבל לחפש את ההרחבות הקטנות, הנצנוצים הקטנים, שהם יתנו את הכוח והתקווה לעתיד.

אצל הורים למתבגרים, זה ממש כלי הכרחי. התסכול מציף כל כך, הצער גדול כל כך, איך מתקיימת בנו הקללה: "בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר, וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם, וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ" (דברים כ"ח, ל"ב). אתה לא יכול להכניס בהם דעת, להראות להם שאתה רק רוצה את טובתם. הם שטופים כל כך בתודעה כוזבת, וזה מתסכל כל כך. אז צריך כאן הרבה תפילות, אבל צריך גם לעצור ולהתבונן בהרחבות הקטנות. וזה מה שיתן לנו את הכח בעזרת ה', לא להתיאש, ולהגיב נכון.