לב של ילד: איזהו גיבור

אוויר הרים צלול מקדם את פניך בעלותך אל העיר צפת. אני יודע, שצפת תמיד נשמעת כמו מקום רחוק ולא מעניין, אולם היא עיר קסומה ביותר, והחיים בה רגועים ושלוים.

אני ילד צפתי, בן עשר, ושמי יאיר.

תלמוד התורה שלנו ממוקם על הר גבוה, ממנו נשקף נוף מרהיב של הרי הצפון.

תמיד אהבנו – החברים בכיתה – לעמוד על יד החלון בהפסקות ולהשקיף ממנו על הנוף הנפלא, על היערות הירוקים האין סופיים, על ההרים הגבוהים המתנשאים באופק, ועל השמים התכולים הפרושים מעל. במיוחד אהבנו להביט על הטירה העתיקה, שהיתה בסוף הפרדס הסמוך לתלמוד התורה.

תמיד השתוקקנו לדעת מה יש בטירה הזו. היא היתה בנויה כעין ארמון עתיק, ומסביבה היתה בנויה חומה מאבן. הטירה נראתה ישנה ועתיקה, ואיש לא נראה מסתובב בה. אולם בכיתה שלנו תמיד התרוצצו שמועות על דברים מוזרים ומעניינים המתרחשים בה בשעות הערב.

מישהו פעם סיפר, ששמע מאיזה רב, שהאר"י הקדוש ז"ל היה לומד בטירה הזו. לא היה שום בסיס לשמועה זו, אבל זה הספיק לתת לטירה הזו הילה של מסתורין. היה גם מי שידע לספר על כל מיני מקובלים העורכים שם תיקונים בחצות הלילה, וכי בשעה זו הטירה כולה מאירה באור סגול בהיר...

אצלנו בכיתה היה מתנהל תמיד ויכוח מי מוכן להעז ללכת שם בערב, לעבור את כל הפרדס המפחיד והחשוך, ולהגיע אל הטירה המסתורית.

"זה פחד מוות להגיע לשם בלילה!", אמר דודי.

"נכון", הסכימו איתו כמה חברים.

"אותי זה בכלל לא מפחיד", אמר צחי.

"נו, אז נראה אותך הולך לשם!", אמרו לו כולם.

"הייתי הולך - אבל זה לא מעניין אותי", השיב.

אותי זה סקרן מאוד.

הייתי תמיד מביט בהתעניינות על הטירה הזו, משקיף על החלונות הצרים שלה ועל החומה העתיקה הסובבת אותה. רציתי בכל מאודי להגיע לשם בעת שהדברים המוזרים מתרחשים שם. כל כך רציתי, עד שפעם אחת החלטתי ללכת לשם לבדי.

היה זה ביום בהיר, לאחר שסיימנו את הלימודים וכל הילדים התפזרו לבתיהם. צעדתי לבדי לעבר הפרדס החשוך שליד תלמוד התורה. לא הייתי צריך לצעוד הרבה פנימה כדי לחוש פתאום פחד ובדידות. חיש מהר הסתובבתי ונסתי הביתה.

אף על פי שהניסיון הראשון שלי לא הצליח, עדיין בער בי הדחף להגיע לטירה זו. פתאום נזכרתי בצחי. הרי צחי אמר שהוא לא פוחד ללכת לשם - רק הוא לא מתעניין בזה. אני כבר אדאג לעניין אותו, וכך נלך יחדיו, שהרי טובים השניים מן האחד...

באחת ההפסקות פניתי לצחי, וסיפרתי לו בסודיות את התוכנית שלי, תוך שאני מתאמץ לתאר לו בצבעים יפים ומעניינים את המסתורין והקסם שנראה שם.

"תבין", אמרתי לו, הרי לא סתם אנשים מפחדים להגיע לשם, זה בגלל שקורים שם נסים ודברים מוזרים. אז אנחנו נעז ונראה זאת במו עינינו, כי הרי אנחנו לא פחדנים, נכון?".

ראיתי שצחי לא ממש משתכנע מדברי לצאת איתי להרפתקה הזו. ניסיתי משהו אחר: "תחשוב מה יקרה כשנחזור ונספר בכיתה שאנחנו בעצמנו היינו שם – איזה גיבורים נהיה, הרי אף אחד בכיתה לא מעז ללכת לשם!".

זה, כנראה, עבד. ראיתי שצחי משתכנע סוף סוף.

"אז סגרנו", סיכמתי, "מחר בערב אנחנו הולכים לשם, ואני כבר אומר לך מה צריך להביא. אבל הכי חשוב שתשמור את זה בסוד גמור!".

הכל היה מתוכנן אצלי. רשמתי על פתק קטן אלו דברים אנחנו צריכים להביא: 1) שני פנסים חזקים להאיר את הדרך. 2) קופסת גפרורים לעת הצורך. 3) שתיה. 4) חבל חזק כדי להשתלשל מהחומה, אם השער יהיה סגור. 5) הרבה אומץ...

יואל, חברי לשולחן בכיתה, הציץ לי בפתק, וראה את הרשימה המוזרה שכתבתי.

"מה, אתה מכין דברים להתבודדות במדבר?", התלוצץ עלי.

"לא, זה סתם...", לא היה לי מה להמשיך לומר.

פתאום חשבתי על יואל: מדוע שגם הוא לא יבוא איתנו? הרי יש לו הרבה מרץ והוא ידוע כבדחן, זה יעזור לנו הרבה להתגבר על הפחד... וגם שללכת בשלושה זה פחות מפחיד...

יואל דווקא התלהב כששמע על המסע המוזר שלנו – ומיד הסכים.

נותר לנו רק לחכות למחר.

* * *

עננים אפורים וכבדים מילאו את השמים ביום שלמחרת, והמטירו גשם עז על הארץ. השיעור בכיתה התנהל בשקט, ורק קול הגשם החזק נשמע מקיש על החלונות.

מזג האוויר הסוער לא הפחית אצלי את ההתלהבות ללכת לטירה. ההיפך – הוא רק הגביר אצלי את תחושת המסתורין. לאחר שעודדתי שוב את צחי ויואל – הם הסכימו ללכת היום, כמתוכנן.

עטופים במעילים כבדים ומצוידים בכל הדרוש צעדנו לעבר הפרדס החשוך בסיום יום הלימודים. איש לא שיער לאן פנינו מועדות.

הפרדס הסמוך לטירה היה גם הוא ישן ועזוב, ונראה שפעם הוא גידל תפוזים או אשכוליות. צעדנו בזהירות בפרדס החשוך, כשרק אורם החיוור של הפנסים שהבאנו מראה לנו את הדרך. הגשם המשיך לרדת ולשטוף את העצים. יואל פיזם לו איזה שיר שקט.

צחי אמר: "אני שמח שהבאתי מגפיים, הכל כאן מלא בוץ!".

"זה טוב גם נגד נחשים", אמרתי.

"מה? יש כאן נחשים?", שאלו יואל וצחי בפחד.

"אומרים שכן", עניתי בשקט.

היינו כבר במעבה הפרדס. שום נפש חיה לא נראתה במקום. רק קולו של הגשם היורד ואפלה מוחלטת.

לפתע נשמע רחש של תזוזה מאחורינו.

הסתובבנו בבהלה לראות מהו הרחש – אך לא ראינו כלום. צחי ויואל המשיכו ללכת, ואני המשכתי לבדוק עם הפנס שלי את מקור הרחש. גם אני לא הבחנתי בכלום.

והנה, שוב הרחש המוזר נשמע, ועכשיו ממש מאחורי צחי ויואל. מבלי לחשוב פעמיים, הם פתחו מיד בריצה מבוהלת.

נשארתי מאחור, בודד ומפוחד.

"זה כלום", ניסיתי לעודד את עצמי, והתחלתי לרוץ אחריהם בבהלה. מרוב בהלה לא שמתי לב, ונתקלתי באבן גדולה שהיתה על הקרקע. נפלתי והשתטחתי על הרצפה, והפנס עף מידי ונשבר. שמעתי אותו מתנפץ על אחת האבנים.

חושך גמור השתרר במקום. הרגל כאבה לי נורא, והרגשתי שיורד לי דם. התחלתי לצעוק: "צחי!!! יואל!!! אתם שומעים אותי?".

שום קול לא נשמע.

אזרתי אומץ וקמתי. אימצתי את עיני לראות את הדרך החשוכה, והמשכתי ללכת לאט. מדי פעם קראתי ליואל ולצחי – אולם אותם לא שמעתי.

התחלתי לחשוב לאן הם נעלמו. אולי קרה להם משהו? אולי הם זקוקים לעזרה? המשכתי ללכת לאט, נזהר שלא להיתקל שוב באבנים, והנה מתוך החשכה אני רואה את דמויותיהם של צחי ויואל עומדות במקום ללא נוע, כמו שני פסלים.

"יואל! צחי! טוב שפגשתי אתכם!", קראתי לעברם.

הם המשיכו לעמוד על המקום כנטועי עץ, ללא תזוזה, מבלי להוציא הגה מהפה.

בראשי התרוצצו מחשבות מפחידות, מה גורם להם לעמוד בצורה כזו מבלי לזוז.

"יואל, צחי, מה קורה לכם? זה אני, יאיר!", צעקתי.

ה"פסלים" עדיין ניצבו על מקומם.

צחי ויואל, כששמעו את הרחש המוזר ממש מאחוריהם, נבהלו נורא ורצו במהירות.

"ממש מפחיד המקום הזה!", אמר יואל לצחי, כשכולו מתנשף מהריצה.

"אני חושב שהרחש המוזר ההוא זה מהנחשים שיש כאן!", אמר צחי.

"בוא נעצור ונחכה ליאיר", אמר יואל, ושניהם עצרו.

לפתע, ללא כל התראה מוקדמת, תפס יואל בשרוולו של צחי בחזקה וצעק: "תיזהר, יש נחש לפניך!".

הוא הצביע על משהו שחור וארוך שהתפתל על האדמה ממש לפניהם.

הפחד חלחל והרעיד את כל גופם. הם הביטו בחרדה על הדבר השחור המאיים הזה הפרוס לרגליהם.

יואל לחש מבין שפתיו: "שמעתי פעם, שאם עומדים על המקום מבלי לזוז – הנחש לא רואה, כי הוא מבחין רק בתנועות".

וכך ניצבו להם יואל וצחי קפואים על עמדם כשני פסלים, מביטים ברעד על האדמה.

* * *

משראיתי שאין שום תגובה מכיוון צחי ויואל, התחלתי להתקרב אליהם כדי לבדוק במו עיני מה גורם להם לעמוד כך. "אולי הם עורכים לי איזה תעלול?", הרהרתי.

כשהגעתי קרוב אליהם, הבחנתי במבטיהם המבוהלים וראיתי את עיניהם מתרוצצות, כאילו מתכוונים לסמן לי משהו חשוב.

"תיזהר! נחש!", פלט לבסוף יואל, כשהוא מסמן לי בעיניו על הדבר השחור והארוך שכמעט דרכתי עליו.

התכופפתי לרצפה ובחנתי בעיון את הנחש המדובר. לפתע פרצתי בצחוק רם ומתגלגל, הרמתי את ה"נחש" המפחיד בידי ונופפתי בו באוויר.

צחי ויואל הביטו בי מבועתים.

פתאום הם הבינו מה הצחיק אותי כל כך. בידי היה צינור גומי שחור וארוך שנהגו פעם להשקות בו את הפרדס.

צחקנו כולנו צחוק משוחרר.

המשכנו ללכת לכיוון הטירה כשבידינו נותר רק פנס אחד – הפנס של צחי. היינו רטובים מגשם ורועדים מקור. אצלי כאבה הרגל מהנפילה, וללבו של יואל כבר התגנבו ספיקות אם כדאי בכלל להמשיך במשימה.

"אולי כדאי שנחזור?", הציע יואל, "זה נורא מפחיד, וקר מאד".

"לא, מה פתאום!", מיהרתי לומר, "עד שהגענו לכאן, נחזור?!".

"אבל אני מפחד", התעקש יואל.

"כן, וגם לא נראה לי שמשהו מעניין קורה פה", הוסיף צחי.

"תראו", אמרתי. "אם אתם רוצים לחזור – נחזור, אך תחשבו מה ידברו עלינו בכיתה – שחזרנו כמו איזה פחדנים קטנים שמפחדים מהחושך... הלא אנחנו גיבורים! ואם כבר הגענו לכאן – נמשיך!".

לאורו של פנס בודד המשכנו לצעוד לעבר הטירה.

החומה העתיקה, שתמיד ראינו מחלונות תלמוד התורה, נראתה מקרוב גבוהה ומאיימת יותר. היא היתה עשויה מאבנים גדולות וכבדות, ונראה היה שנבנתה לפני מאות שנים.

התחלנו להקיף את החומה כדי למצוא את הפתח, עד שהגענו לשער ברזל גדול.

הוא היה פתוח.

נכנסנו בזהירות דרך השער, ולאור הפנס הבודד נתגלתה לפנינו רחבה גדולה, שבסופה היו מדרגות עתיקות.

"בואו נלך לשם!", אמרתי, והצבעתי על המדרגות.

לפתע נשמע קול עמוק ומפחיד שהדהד ברחבי הטירה: "המממממ"...

הפחד שיתק אותנו למקומנו. לא ידענו מהו הקול הזה ומנין הוא מגיע.

יואל אמר: "המקום הזה מפחיד נורא, ואין פה כלום. אני חוזר!".

"רגע!", אמרתי, "אני רק רוצה לראות מהו הקול הזה".

"אם אתם רוצים – תלכו אתם לבדוק. אני נשאר כאן!". פסק יואל.

פניתי לצחי ואמרתי: "אתה לא פוחד, נכון?".

גם אם צחי פחד, הוא התבייש לומר זאת, והלך איתי לכיוון המדרגות.

יואל נשאר לחכות מאחור.

הקולות המוזרים נשמעו שוב. בשקט עלינו במדרגות הישנות, עד שהגענו למסדרון ארוך וצר, שמשמאלו היו כעין חדרים גדולים. צעדנו לאורך המסדרון, וככל שהלכנו – שמענו את הקולות קרובים יותר ויותר. החושך שרר בכל, והפנס שהחזיק צחי בקושי האיר את הדרך.

"אני מתחיל לפחד", אמר צחי, כששמע את הקול המוזר קרוב מאוד, "אני לא רוצה להמשיך הלאה".

"טוב, תן לי את הפנס וחכה לי כאן!", אמרתי, ונטלתי את הפנס ממנו. שמתי לב שהפנס מאיר באור חלש מאוד, כנראה שהבטריות שלו אוזלות.

לבי דפק בפחד רב. ידעתי שאולי אני מסתכן במשהו שאינני יודע – אולי יש כאן שודדים? אך יצר הסקרנות שלי היה חזק מכדי שאוותר. בלב הולם נכנסתי לחדר האחרון שבמסדרון, והארתי בפנס החיוור על מרכז החדר.

נשמתי נעתקה –

שתי עיניים גדולות ומפחידות נצצו מולי לאור הפנס. מרוב פחד נשמט הפנס מידי, נפל ארצה וכבה.

עתה השתרר חושך מוחלט. הייתי לבד בחושך מול שתי עיניים מפחידות שלא היה לי מושג מהן. בתוך כל הפחד נזכרתי בקופסת הגפרורים שהיתה בכיסי. ביד רועדת הוצאתי את הקופסה והדלקתי גפרור.

עיני התרגלו לחשכה, ומבעד לאור המרצד של הגפרור הבחנתי בחיה קטנה השוכבת בפינת החדר. התקרבתי קצת, והנה עגל קטן וחמוד שוכב על מעט חציר, שהיה על הרצפה, ומשמיע קולות שקטים.

כשראה העגל שאני מתקרב אליו עם הגפרור, נבהל מהאש שלי, וכחץ מקשת עמד על רגליו ונמלט מן החדר.

פתאום שמעתי את צחי צועק בבהלה למראה העגל הרץ במסדרון וכמעט מתנגש בו. לא יכלתי שלא לפרוץ בצחוק רם...

"צחי!", קראתי בקול לתוך המסדרון החשוך, "אל תפחד – זה רק עגל קטן!".

"אאח, אאח", שמעתי את צחי מתאנח מאיזשהו מקום.

הדלקתי גפרור נוסף ומיהרתי לכיוון הקול, והנה אני רואה גרם מדרגות ישנות ומתפוררות, ותחתיו שוכב צחי, מקופל כולו וגונח מכאבים.

"מה קרה לך, צחי?", שאלתי בחרדה.

התברר שהעגל הבהיל את צחי מאוד, והוא רץ בבהלה במסדרון. החושך הכבד הסתיר לו את המדרגות הרעועות שהיו לפניו, והוא התגלגל מהן עד למטה.

עזרתי לו לקום.

"אני עף מפה מיד!", אמר צחי נחרצות, ושנא את הרגע שהתפתה לבוא איתי לכאן.

עשינו את דרכנו לעבר היציאה, כששנינו צולעים. לי כאבה הרגל מהנפילה בפרדס, ולצחי כאב כל הגוף מההתגלגלות במדרגות. הרגשתי אשמה רבה על שגררתי את שני חברי למקום טפשי שכזה. הבנתי כמה יצר הסקרנות שלי גדול ומסוכן.

"עכשיו נחזור מיד הביתה", אמרתי לצחי, וחשבתי על יואל שנשאר לבד בחוץ ומחכה לנו.

לפתע נשמעו קולות של דהירה של בעל חיים שרץ קרוב אלינו. מיד הסתתרנו מאחורי קיר גדול, והצצנו דרכו. והנה, אנחנו רואים פרה גדולה דוהרת ברחבה לכיוון הטירה.

מיד הבנו, שהעגל הקטן שראינו בתוך החדר היה בנה המסכן של הפרה, ששני ילדים רעים באו להפחיד אותו.

הפרה עברה ונכנסה אל הטירה, ואנחנו יצאנו ומהרנו לכיוון השער, היכן שהשארנו את יואל.

להפתעתנו, יואל לא היה שם.

"יואל!", קראנו בקול.

לא שמענו כל תשובה.

התחלנו להתרוצץ מסביב לטירה ולחפש את יואל. הקפנו את כל החומה, כשאנו סורקים את הדרך לאור הירח החיוור.

"יואל! יואל! אתה שומע אותנו?", צעקתי.

"אולי הוא חזר הביתה בלעדינו?", שאל צחי.

"לא יכול להיות", אמרתי, "הוא לא יעז לחזור אל הפרדס לבד".

דממה נשתררה במקום. רק הרוח החזקה שנשבה על ראשי העצים הפרה את הדממה. הקור היה עז וגשם חרישי החל לרדת. היינו אובדי עצות. חששנו שקרה ליואל משהו.

"הכל בגללך!", הטיח בי צחי, "אתה הכנסת אותנו לצרה הזאת, ותראה איך אנחנו נראים: שנינו מוכים וחבולים, יואל נעלם לו לתוך הלילה – וכל זה בגלל הטירה 'הקסומה והמעניינת' שלך...", סיים צחי בלעג, כשעיניו דומעות.

הרגשתי את לבי דואב מרוב אשמה וטפשות. מחשבות של חרטה מלאו את ראשי. הרי תמיד אמרו לי שאני ילד נבון, אז איך נפלתי לשטות המסוכנת הזו? איך התגבר עלי יצר הסקרנות השובב שלי? שאלתי את עצמי.

צחי המשיך להקניט אותי: "עכשיו נהיה 'גיבורים גדולים' בכיתה, ועוד איך...".

ישבתי על אבן גדולה שהיתה שם, ואימצתי את מוחי למצוא מוצא. ידעתי שאסור לנו עכשיו להתייאש.

"בוא נאמר תהילים שנמצא את יואל", הצעתי.

"שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי..." מלמלנו יחד, והרגשנו שהמילים נכתבו ממש למקרה שלנו.

* * *

יואל עמד בשער וחיכה.

הקור היה מקפיא, וטיפות גשם חדות נתכו על פניו. גם אצלו חלפו מחשבות נוגות על ההחלטה הפזיזה שלו, לבוא למקום המפחיד הזה.

הוא חיכה וחיכה, עד שלפתע ראה פרה גדולה הדוהרת לעברו במהירות. הוא היה בטוח שהפרה רצה לכיוונו כדי לנגוח בו, ומיד פתח בריצה מבוהלת לעבר הפרדס.

הוא רץ ורץ בתוך הפרדס החשוך, ולא שם לב שהפרה בכלל לא רצה אחריו. בעודו רץ ומתנשף, לא הבחין בבור גדול הפעור באמצע הדרך, וחיש נפל לתוכו בקול חבטה עזה.

בתחילה היה יואל בהלם, ולא הבין לאן נפל, אך אט-אט קלט היכן הוא נמצא וניסה לעלות מן הבור – אך ללא הועיל. הבור היה עמוק מכדי שיוכל לצאת לבד. בלית ברירה החל לזעוק לעזרה, כשהוא קורא את שמותינו בקול רם ובפחד: "צחי! יאיר! מישהו שומע אותי?".

שום מענה לא נשמע.

וכך נותר לו יואל המסכן בתוך הבור שבמעבה הפרדס החשוך, פוחד וזועק לעזרה.

* * *

צחי ואני התייאשנו מחיפושים. קולנו נצרד מרוב צעקות וקריאות ליואל. בדקנו כל אבן ועץ מסביב לטירה ולחומה – אך לא ראינו כלום. יואל נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

"אין ברירה", אמר צחי, "אנחנו חייבים לחזור הביתה ולהזעיק עזרה".

הבנתי שיש היגיון בדבריו, שהרי אם יואל נמצא במצוקה – לא נוכל אנחנו כאן לעזור לו כשאין בידינו אפילו פנס אחד תקין. אך מצד שני – פחדתי מהבושה הגדולה שתהיה לנו אם יתגלה שליואל קרה משהו חמור.

שקטים ועצובים צעדנו בפרדס החשוך לכיוון הבית. הגשם המשיך לרדת והרטיב עוד יותר את בגדינו הרטובים. רגלי הקפואות בקושי שרכו בדרך המפותלת של שבילי הפרדס. צחי גם הוא צעד בדומייה, כשהוא נושא על גבו את התרמיל הקטן שבו שאר הדברים שהבאנו למסע המעניין...

לפתע הגיע לאוזנינו קול ילד הזועק לעזרה.

מיד רצנו לכיוון הקול, עד ששמענו צעקות ברורות: "צחי! יואל! מישהו שומע אותי?!".

הגענו אל פתח הבור, ושמענו את יואל צועק מתוך החושך של הבור.

אני לא סופר גדול, ולכן קשה לי לתאר את ההתרגשות והשמחה שהיתה לנו ברגע שמצאנו את יואל. הרגשנו הקלה גדולה, כמו סלע שירד מלבנו.

חיש מהר הוצאנו את החבל מהתרמיל ושלשלנו אותו לתוך הבור. לאחר מאמץ רב הצלחנו לחלץ את יואל מתוך הבור...

עכשיו כבר שלושתנו היינו צולעים וחבולים, כל אחד עם המכות והשריטות שלו, אך לא שמנו לב לכאבים מרוב שמחה שמצאנו את יואל.

יואל סיפר לנו בהתרגשות את מה שעבר עליו, ואנחנו לא התאפקנו מלפרוץ בצחוק, כשדמינו את יואל המבוהל בורח מהפרה המפחידה...

חצינו את הפרדס במהירות, והנה אנו כבר רואים את אורותיה של העיר צפת. התגעגענו לאורות האלו. נמאס לנו מהחושך המפחיד שליווה אותנו עד כה.

בלי הרבה מילים התפזרנו ילד ילד לביתו.

* * *

למחרת לא הגענו לכיתה.

שכבנו שלושתנו חולים בבית. אחד סבל מכאבים בכל הגוף, השני – מחבלות שונות, והשלישי הצטנן מהקור. אתם יכולים לנחש את תגובות ההורים שלנו, כשראו את הסימנים שעל גופינו וכששמעו היכן הסתובבו ילדיהם היקרים בלילה. זה לא היה נעים.

הסיפור התפרסם בכל תלמוד התורה והפך לשיחת היום. כולם סיפרו וצחקו על חשבוננו בדיחות מצחיקות, איך פחדנו מהנחש... ואיך ברחנו מהפרה...

הרבי בכיתה, לעומת זאת – לא צחק בכלל. בתחילת השיעור, לאחר ששמע את המקרה, אמר: "אתם אולי חושבים שזה מצחיק מה שעשו הילדים האלו, אך תדעו שזה הרבה יותר עצוב ממצחיק. תבינו מה שקרה כאן: שלושה ילדים הולכים לתוך הרים חשוכים בלילה, מבלי לדעת לאן הם הולכים ולאלו סכנות הם יכולים להיכנס, וכל זאת לשם מה? כדי להיות גיבורים! להראות שהם לא מפחדים!

"עכשיו תבינו עד כמה צדקו חז"ל כשאמרו 'איזהו גיבור? הכובש את יצרו'. מי שגובר על יצר הסקרנות שלו – הוא הגיבור האמיתי".

והנה, הילדים האלו, אילו היו מתגברים על יצר הסקרנות שלהם, היו חוסכים מעצמם את כל המכות, החבלות והפחדים שעברו. נו, אז תאמרו לי אתם, מי כאן הגיבור?".

* * *

הסיפור שלי נגמר, ילדים, אך אני מוכרח להוסיף משהו: אתם ודאי נהניתם מהסיפור – אך אני התבגרתי ממנו. אני יודע שאצלנו, הילדים, מצוי מאוד יצר הסקרנות, עד שאנו מוכנים לצאת לכל מיני הרפתקאות מסוכנות. אולם עכשיו, אחרי הסיפור שלי, אני מקווה שתבינו, שגם אם מספרים לכם סיפורים מעניינים על טירה מסתורית וכל מיני דברים מוזרים – יכול להיות שבסך הכל מסתתר שם עגל קטן ומסכן...