לבחור בחיים – כיחידים וכעם: הרהורים בעקבות הפיגוע באלעד

הפיגוע באלעד תפס אותי לא מוכנה. בעצם כל פיגוע תופס אותנו ככה, לא מוכנות, במפתיע. בעת שאנו ובני משפחותיהם של הנפגעים עסוקים בפעולה שגרתית כלשהיא, לא מעלים בדעתנו שהרגע הבא עלול לשנות חיים.

שלוש משפחות איבדו ברגע אחד אבא. שלוש נשים הפכו ברגע אחד לאלמנות. ילד שרואה את אביו נרצח בגרזן למול עיניו וכבר לא יישאר ילד תמים ושמח, חסר דאגות כמו קודם.

האירוע הזה החזיר אותי שש וחצי שנים אחורה. חודש כסליו, יום ראשון בשבוע, נוסעת לעבודה בעיר אלעד. באותה תקופה עבדתי שם בבריכה טיפולית מחוממת כמורה לשחייה והתעמלות מים, פעם בשבוע בין השעות שלוש לתשע. הכל מתנהל באופן שגרתי, בשעה שבע וחצי סיימתי שיעור לנשים, יש לי הפסקה של עשר דקות עד השיעור הבא. הטלפון שלי מצלצל,  אחותי נורית  על הצג, אני עונה לה. "תמר, את יכולה לבוא לנתניה?", היא שואלת שאלה מוזרה. "מה קרה?", אני מחזירה לה בשאלה. "הדר, בתה של אחותנו סיגל, נפגעה בפיגוע בגוש עציון".

נפגעה? אז למה נתניה? הופ, האסימון יורד. "מתה?" אני כבר רפוית קול. "כן". זבנג בלב. בכי בלתי נשלט ונשים רבות סביבי, אלו שיצאו זה עתה מהמים ואלו שהגיעו לשיעור הבא. "בת אחותי נרצחה בפיגוע בצומת גוש עציון, לא אוכל להעביר שיעור כעת, עימכן הסליחה".

הדר ז"ל הייתה בת 21 במותה מות קדושים על עצם היותה יהודייה. נרצחה מדקירות סכין בליבה ובצווארה על ידי צעיר בן עוולה שחוסל מירי חייל צה"ל דקה מאוחר מדי. יהי זכרה ברוך. למחרת נערכה הלוויה, ומאז נשארנו עם זיכרונות וגעגועים.

כל אדם חווה אבל ושכול בצורה שונה ובאופן אינדיבידואלי. אני מטבעי אדם שכלי שלא נוטה לרגשנות דרמטית, לכן באופן לא מודע השכל מגיב ראשון. ברור לי כשמש בצהרי היום שמוות אינו דבר רע עבור הנפטר, הממשיך לעולם שכולו טוב, אל חיי הנצח. הוא סיים את תפקידו עלי אדמות, ופשוט לי לקבל זאת באמונה תמימה. ההתמודדות היא של מי שנשאר כאן. החוסר שנוצר, החלל שקשה למלא, הגעגועים לחוויות משותפות, לשיח, לחיבוק.

ליתומים ולאלמנות יחסרו תחושת השותפות והתמיכה מהאדם שחייו נגדעו, העצה והתושייה והעזרה המעשית והטכנית שהיו רגילים אליה. להורים שכולים תעלה ותצוף תחושת האכזבה והכאב מחוסר ההמשכיות. כל אב ואם מצפים לראות את ילדם גדל ומתפתח כדרך העולם. לומד, מתבגר, מתחתן ומוליד ילדים.

שלב הרגש מופיע אצלי לאחר זמן, ברגעים של געגוע לא מוסבר שלא זקוק להסבר, בהם טעם מר כלענה מתיישב על הלשון. כאן המקום והזמן ללב, ככה נקי בלי מוח, דמעות של אהבה שוטפות אותו ומרפאות. עת למספד, עת ליגון, עת לנפש לזעוק את צעקתה.

המשימה של כל מי שנשאר בחיים היא לבחור בחיים – כיחידים וכעם. להמשיך בשגרת חיינו, ברוחניות ובגשמיות למען שמו באהבה. לא לאפשר לפחד ולעצבות למנוע מאיתנו להמשיך לצעוד, הרי כל העולם כולו גשר צר מאוד.