מירי רגב: "כשילדים יהודים מפחדים לצאת עם ההורים לפארק - זה דורש חשבון נפש לאומי"

עם חופשי בארצנו?

או "לשוב לארץ אבותינו", כמו במילים המקוריות של "התקווה", שכתב נפתלי הרץ אמבר וביקש שיהיו להמנון?

כשבארץ אהבתנו, ביום עצמאותנו, ילדים יהודים מפחדים לצאת עם אבא ואמא לפארק, זה דורש חשבון נפש לאומי, מה זה ה"חופש" הזה?

מסתבר שמי ש"שיפץ" את התקווה לא ידע להעריך את החוסן והחירות שניתנות לעם שיודע להוקיר את עברו, וזכות האבות והאמהות שלו.

פרשת השבוע "אמור" בדיוק על זה.

בפרשה אנו קוראים על הוראות מיוחדות לעבודת הכהנים, בהן איסור צער בעלי חיים כשחיטת בהמה ובנה ביום אחד, על מועדי ישראל והשבת, מצוות ספירת העומר, מצוות לחם הפנים והדלקת "נר התמיד" במנורת הזהב, ואירוע "המקלל" הטראגי.

ספירת העומר- מצווה משונה.. עם ישראל יוצא ממצרים, ומיד למחרת ליל הסדר מצווה לספור 49 יום, 7 שבועות בין פסח לשבועות.

עיצומן של חגיגות העצמאות ממצרים, מה קשורה עכשיו ספירת הימים עד שבועות? שיתענגו קצת על הרגע, קצת מנוחה..

על פי הסוד הספירה מדגישה, כי היציאה לחירות הלאומית-פיזית אינה ממש מטרה, אלא אמצעי בדרך למטרה גדולה יותר, שעם ישראל ממש "סופר" את הימים עד להגשמתה- קבלת החירות התרבותית- רוחנית עם היותם ל"עם הספר", 7 שבועות מאוחר יותר, בקבלת התורה (מה שיכונה אח"כ "חג מתן תורה").

מאז ועד היום מזכירה ספירת העומר ששאיפתנו אינה מסתכמת בלהיות "עם חופשי בארצנו", כ"מקלט מדיני" גדול, אלא בלזכות גם לחירות תרבותית ורוחנית.

מהי חירות כזו? היכולת לממש את זהותנו ומסורתנו הייחודית בארץ האבות והאמהות, שניתנה לנו בזכות הסטורית ולא בטובה מצד האומות המאוחדות.

אולי כשנשכיל סוף סוף לאמץ לליבנו את המילים המקוריות של התקווה:

"לשוב לארץ אבותינו, עיר בה דויד חנה",

ונזכיר לעצמנו שזכות קיומנו כאן היא הרבה מעבר ל"עם חופשי" אלא היא המשך ישיר וזכות הסטורית עוד מימי "הכיבוש" של דוד המלך, אז נהיה באמת חזקים בארצנו, לא מהססים ולא מגמגמים לתבוע ריבונות על כל חלקיה, ולנהוג באגרוף ברזל ובאפס סובלנות כלפי כל ביטוי של אלימות מצד אויבנו.

שבת שלום ונחמה לכל עם ישראל", היא מסכמת.