"הרופאים אמרו: יש חמישים אחוז סיכוי שהילד שלכם ייוולד נמוך קומה, כמוך"

עוד אחר צהריים שגרתי. בת אל בורנשטיין (אז פאפורה) בת הארבע יוצאת מהבית לשחק עם ילדי השכונה. הילדים, שרואים אותה מתקרבת, מתחילים לצחוק ולקרוא לה 'גמדה'. בורנשטיין בולעת חזק את הדמעות העקשניות שמטפסות בגרון, מתאפקת שלא לבכות. "בשכונה הזאת, ידעתי, אם אתה בוכה – עדיף שתעבור לארץ אחרת", היא מתארת. קצת אחר כך היא חוזרת הביתה, מבקשת לפרוק את העלבון העמוק שחוותה שם בחוץ ולשתף את אמא בכך ובמסקנה הצורבת שלה מניסיון החיים הקצר: עדיף להישאר בבית. מסוכן שם בחוץ. אבל אמא שלה בוחרת להגיב אחרת לגמרי: היא מביטה בה בפנים חתומות ועונה בנחישות: "בת אל, צאי עכשיו החוצה בחזרה ואל תחזרי עד שאת מוצאת לפחות שני חברים חדשים. ואל תנסי להיכנס הביתה לפני כן. אני נועלת את הדלת".

במילים האלה מתחיל הראיון שלנו. במילים האלה מתחילה גם הרצאה שבורנשטיין נושאת בפני המונים שמגיעים במיוחד כדי לצפות בה. ואפשר לומר, שהמילים האלה, הם גם המשנה הסדורה שלה בחיים: אפס רחמים עצמיים.

שנים עברו מאז, ויחד איתם גם בורנשטיין השתנתה להפליא. "גם אם יבוא הרופא שיבטיח לי היום שקיים ניתוח או הליך רפואי כלשהו שיכול להפוך אותי ל'רגילה' – אני לא מוותרת יותר על הגובה שלי. זה הדבר הכי טוב שקרה לי", היא עונה נחרצות. ותאמינו או לא, אבל עושה רושם שזו לגמרי האמת בשבילה.

"אם הייתי בגובה רגיל – לא היינו מדברות": בת-אל בראיון על השוני שהפך להצלחה

"אל תתני לגובה להנמיך לך את החלומות"

בורנשטיין נולדה ברומניה לשני הורים רופאי שיניים במקצועם. את ילדותה העבירה בקרית ים, אחרי שעלתה לארץ עם אימה. הבית בו גדלה היה בית חילוני ליברלי, "על גבול האתאיסטי", כהגדרתה.

כשנולדה, הוגדרה כמי שסובלת מאכונדרופלזיה, שמשמעו פגם גנטי הגורם לגמדות. גופם של הלוקים בפגם ניכר בגפיים עליונות ותחתונות קצרות באופן יחסי, בעוד הגו באורך נורמלי ביחס לגיל. אבל בבית בעל האופי הרוסי בו גדלה מעולם לא עשו לה הנחות: בורנשטיין מעולם לא קיבלה מאימה גיבוי לרחמים עצמיים כלשהם, גם כשהחברה בחוץ צחקה עליה. יתרה מכך, אימה תמיד עודדה אותה להגשים את עצמה ולא לתת לגובה להנמיך לה את החלומות או את הציפיות מעצמה.

והחלום היה ברור: מגיל צעיר חלמה להיות שחקנית ולהופיע על במות. בחטיבה ובתיכון למדה תיאטרון, בלט, פיתוח ופיתוח קול, וכבר אז התנסתה במשחק, וגם בלטה לטובה.

אחר כך הגיע השירות הצבאי. בשל מצבה, הצבא סירב לגייס אותה, אבל בורנשטיין לא ויתרה ונכנסה בדלת האחורית: היא ביקשה להתנדב. בתחילה שירתה כמשק"ית ת"ש, אולם בכישרונה, מהר מאוד מצאה את דרכה לתפקיד הנחשק של שדרנית בגל"צ ומאוחר יותר גם בגלגל"צ.

בהמשך, למדה משחק בניסן נתיב, ושיחקה בבתי התיאטראות המובילים בארץ: גשר, הקאמרי ועוד. בשנת 2014, בזמן שכל התרבות נסגרה בגלל צוק איתן ובורנשטיין חוותה משבר כלכלי ואישי, החליטה למנף אותו ולצאת לקריירה עצמאית. אז יצרה לראשונה את המופע האישי שלה, שנקרא "אני בת אל" שמציג את סיפורה האישי, דרך נגיעה בנושאים רגישים כמו דימוי גוף, דימוי עצמי ובטחון עצמי, בהם עסקה כל חייה. מאז ועד היום הופיעה בכמעט 1000 הופעות(!), והמופע זכה להצלחה מסחררת בארץ ובעולם מול קהלים שונים. בשלב מסוים אף נבחרה להרצות ב-TED הנחשב.

"לפני שהתחזקתי המוקד בהופעות שלי היה אמונה בטוב, אמונה באנשים, אמונה בעצמי. היום זה השתנה", היא מתארת.

"הלידה של דוד היא גם הלידה שלי מחדש"

לפני כמעט שלוש שנים חוותה בורנשטיין הארה מיוחדת ששינתה את חייה: שנה וחצי אחרי שנישאה לבעלה, ניר בורנשטיין, גילתה בורנשטיין בהפתעה שהיא בהריון. אצל נשים במצבה, היריון עשוי להיות חוויה מסוכנת ומורכבת, וגם הכניסה להריון עצמו לא קלה בהרבה מקרים. שלא לדבר על התינוק היילוד, שתמיד יש 50% סיכוי שילקה באותה תסמונת כאימו. אבל ככל שזה נמשך - הרגישה בורנשטיין כמה ההשגחה מחייכת אליה. "היה לי הריון מהמם", היא מתארת. "הכל היה נורא נורא בקלות. עשיתי ספורט כל ההיריון, הייתי רגועה ושמחה, הגוף שלי הגיב בטוב לכל השינוי הזה, וילדתי בניתוח קיסרי מתוכנן, כי זה הפרוטוקול לנשים עם אכונדרופלזיה, כך שאפילו לא חוויתי צירים. באתי, קבעתי תור, והיה ממש סטרילי ונעים, לפי הספר".

אבל אז דברים החלו להסתבך. "בחדר הלידה לא הצליחו להרדים אותי", היא מתארת. "דקרו אותי ארבע פעמים בגב עם אפידורל ובאיזשהו שלב נכנסתי למצוקה, כך שדוד נולד במצוקת חמצן ואושפז למשך שבועיים בטיפול נמרץ כדי לייצב את מצבו. זה היה מאוד קשה, כאימא לא יכולתי אפילו לגעת בו, וזה היה ממש שוק וחוסר אונים מצד אחד. אז הבנתי כמה שלידה, בטח בידיים מלאות, זה נס. כמה צריך המון ניסים והשגחה פרטית, ולהיכנס לדבר הזה ביראת קודש שהיא לא מובנת לאנשים. מצד שני, בתוך כל ה'טרלול' הזה, היה לי קשר עמוק עם הקב"ה, והיתה לי מין תחושה עמוקה ואמונה שהכל יהיה בסדר".

בעקבות הלידה הזו, בורנשטיין מתארת שעברה מה שהיא מגדירה כ"קפיצה קוואנטית". "גם לפני זה הייתי רוחנית, היה לי אפילו מאמן רוחני, וקראתי ספרים בנושא, אבל משהו בלידה של דוד שינה הכל. הוא נולד ביום רביעי ואת השבת שאחריה כבר שמרתי, והיה ממש ברור שזה מה שיקרה באופן טבעי. זו היתה השבת הראשונה ששמרתי בחיים.

זאת ועוד, בתוך החוויה המאתגרת הזאת, דוווקא בין כותלי בית החולים, סיבבה השגחה העליונה לבורנשטיין מפגשים מיוחדים שחיזקו את רוחה. "פגשתי שם נשים שבחיים לא הייתי פוגשת: חב"דניקית שנתנה לי קלף עם תפילה של תהילים, או חסידת גור שלמרות הפער התהומי בינינו מאוד התקרבנו, ומאוד הרשימה אותי. היא היתה רק בת 22 ואני בת 31, עשר שנים בינינו, וכבר היתה עם הילדה שלה בפגיה של טיפול נמרץ שלושה חודשים, ולמרות זאת, היא תמיד היתה שמחה, בטוחה ורגועה שהקב"ה שומר לה על הילד. זה היה מדהים. כנראה ששום סיטואציה אחרת לא היתה מפגישה בינינו ומזמנת לי את הזכות להכיר אותן.

לרך הנולד קראו בני הזוג בלי שום היסוס בשם דוד. "הוא היה מאושפז באינקובטור וישבתי לידו, וקראתי תהילים כל הזמן. וכל הפרקים מתחילים במילה 'לדוד', וזה ממש הרגיש לי מה שאני עושה. קוראת תהילים לילד שלי, לדוד. וגם דוד המלך.

"בכל פעם שאני נזכרת ברגעים האלה, אני מבינה כמה שהלידה של דוד פיתחה אותי", היא מתארת. "ואני בטוחה שכל אישה, בכל לידה, כמו שכתוב בתורה: שאישה יושבת על המשבר. היא נשברת ונבנית מחדש, הכלי נבנה מחדש. שינוי הוא לפעמים דבר שכרוך בכאב, אבל לא צריך לפחד מהכאב הזה. בטח כשיש לך אמונה. בגלל שידעתי שהקב"ה איתי ואוהב אותי ונמצא איתי, הבנתי שיש לי משהו ללמוד, ואז כל החוויה המאתגרת הזו היתה הרבה יותר נינוחה עבורי, בעוד שראיתי איך אנשים סביבי שלא היו בעלי אמונה הפכו לשבר כלי.

"בכלל כשאני מתבוננת על זה, אני מאמינה שלא הייתי מגיעה לכל הדברים הטובים בחיים שלי אם לא הייתי עוברת קשיים ומשברים ואם לא היו לי תובנות מתוך המקום הזה. התובנה הכי חזקה שיצאתי איתה מהלידה הזו היא כמה שהאדם עצמו הוא מוגבל. שחשוב להאמין בעצמי, אבל אם אתה תולה את יהבך בבנאדם - זה לא יעבוד, יש גבול למה שאדם יכול לבד. רק הקב"ה הוא חסר גבולות, הוא כל יכול, וכשאתה תולה בו את יהבך - אתה לא מפחד מאף אחד יותר, וזה בעיני פתרון לחרדה שהרבה מאיתנו סובלים ממנה".

"סידור? ראיתי לראשונה רק לפני שנתיים"

מאז ועד היום משהו חדש לגמרי נפתח בחיים של בורנשטיין, וכל מי שמכיר אותה יעיד על זה. "זה נדיר שבחיים המבוגרים מגיע משהו ש'מפוצץ לך את המוח' ככה", היא צוחקת. "זה קורה מעט מאוד פעמים. אני מרגישה שלא מעניין אותי לדבר יותר על שום דבר, הדבר שהכי מעניין אותי לגדול בו ולהעביר הלאה זה רק אמונה. ואני לא גדלתי בסביבה מאמינה. סידור למשל ראיתי בחיים בפעם הראשונה רק לפני שנתיים... אבל הדיבור האישי שלי כלפי הקב"ה תמיד היה קיים. זה משהו בנפש שאתה יודע עוד כילד. אני זוכרת את עצמי מתפללת ומבקשת וממש יודעת. ואני מאמינה שלכולם יש את זה, גם לציניקנים הכי גדולים. ולכל אחד, לא משנה מאיזה רקע הוא מגיע, יש את הזכות להכיר את הקב"ה. אמונה היא חלק משמעותי מהמימוש שלנו.

"בגדול זה מתבטא בזה שאני בנאדם הרבה יותר שליו ממה שהייתי, הרבה יותר מודע ומתרגש מפרחים ועצים וממש מרגישה את הקב"ה ביומיום. גם לי יש נפילות ועצבות כמו כולם, אבל בגדול אני בנאדם שלם ומוקיר תודה. השאיפה שלי, סדר העדיפויות שלי נורא השתנה. השאיפה הכי גדולה שלי היום היא להתפתח רוחנית. גם התפיסה שלי את  המשפחתיות שלנו היא אחרת, יש פתאום רצון שהשכינה תהיה בביתנו. על הקריירה והשאר אני אפילו לא חושבת, כי כשאתה באמונה הכל מגיע בכל מקרה.

"בפרקטיקה אני שומרת שבת, לא עובדת בשבת, לא נוסעת בשבת, לא אוכלת לא כשר, מלמדת את דוידי את הברכות, ליטול ידיים, שמע ישראל, חגים. קוראת ולומדת ספרים רוחניים של הרב שטיינזלץ, הרב יובל אשרוב, הרב שלום ארוש ועוד כל מיני.

"ומבחינת לבוש, צניעות זה נושא שנורא מעניין בעיני, כי זה משהו שמגיע מבפנים. אתה לא יכול לכפות על אף אחד, בטח לא על אישה שלא גדלה ככה, את הדבר הזה. זה מרחיק. אני גאה באיך שאני נראית ואני לא מסתתרת, אבל היום אני חושבת למשל שדווקא מחשוף נורא מבלבל את האנרגיה, ויותר חשוב לי שישמעו את מה שיש לי להגיד מאשר שיתבלבלו. אני מתלבשת בצורה יותר מכובדת, לא נוח לי מחשופים. אבל זה הגיע מתוכי, והרגשתי את זה פיזית, על העור שלי, שאני לא יכולה להתלבש ככה יותר, לא נוח לי. וזה לגמרי אישי".

איך בעלך ניר הגיב לכל השינוי הזה? בכל זאת עשית בחירה שנוגעת גם אליו. מאוד.

"ניר הוא בנאדם מקסים ופתוח לזה, אולי הכי פתוח שני מכירה ומאוד מכבד אותי בנושא הזה. אנחנו לא מדליקים אש, לא נוסעים, לרוב גם בעלי. כמשפחה. והיום זו גם סיטואציה שזה לא כזה נורא שאשתך שומרת שבת כי יש קידוש ואוכל מאוד טעים, ואני גם מכבדת אותו עם הטלפון והפלייסטיישן. זה לא יעזור שאני אכפה עליו. לעומת זאת, אנחנו כן מקפידים שדוד לא יראה טלוויזיה, וזה מוסכם בינינו. אני לא יכולה אם אני במדרגה מסוימת לכפות אותה עליו".

"דווקא מתוך האמונה צומחת הפרנסה"

איזה תגובות את מקבלת לשינוי הזה מהקהל שלך, ובכלל?

"יש לי עמוד פייסבוק עם 50 אלף עוקבים והם רגילים לתכנים מסוימים והתכנים השתנו והאנשים צמאים לזה, כל אחד רוצה את החיבור לקב"ה וצמא לזה. הוצאתי עכשיו סרטון של 'ברוך שעשני כרצונו', ותוך 3 ימים הוא צבר מעל 100 אלף צפיות. כולנו יודעים את התורה ושכחנו אותה, כולנו רוצים להיות שמחים ושלווים ובעלי אמונה. מבחינת הקהל שלי זה ממש חיובי.

"מבחינת המשפחה נורא חששתי מאיך יגיבו, שאני סוגרת את הטלפון, או שאנחנו לא מגיעים לכל מיני אירועים ומפגשים משפחתיים בשבת, וזה היופי באמונה, שהקב"ה מסדר אותם, והדברים האלה עוברים נורא חלק. הם נורא מבינים ומקבלים, לא חוויתי עימות על זה אף פעם. בעיני, דווקא מי שמתווכח איתך נורא מסוקרן ורוצה לדעת למה כן, אבל אני לא מתווכחת, אתה צריך לרצות את זה מתוכך", היא צוחקת.

בשביל שחקנית מצליחה כמוך זה בטח לא קל לעשות צעד כזה. את לא חוששת שזה יפגע לך בקריירה?

"הפוך, זה רק משדרג לי את הקריירה! צילמתי למשל סדרה בשלוש עונות, והיום אני מרגישה שאני לא רוצה להיות שם, ואמרתי להם שאת העונה הרביעית אני לא אעשה, אני כבר לא שם. ואני לא מפחדת. אני לגמרי חושבת שהתוכן הבא שלי, שאני לא יודעת אם זה יהיה ספר או מופע, יהיה העצמה מתוך אמונה ובטחון, ושהכלים שלי ישתדרגו לכלים של אמונה, שזו משאת נפשי ושזה מה שאני רוצה להעביר ומעניין אותי איך לחיות בהעצמה ובביטחון מתוך המקום של הכרת הקב"ה.

"ולהפך, מתוך האמונה אני חושבת שתבוא לי יותר פרנסה. הקב"ה בירך אותי ביכולת להעביר תכנים, לקרב, זה שזה השתנה זאת התפתחות, אי אפשר להישאר כל היום במקום. מה שלא משתנה – מת. חייבים לגדול, להתפתח. השאיפה הכי גדולה שלי היא להכיר את הקב"ה ולהתחזק באמונה. אני מרגישה חזקה יותר פיזית ונפשית, חזקה יותר מול החיים, לא מפחדת מכלום, כי אני בעלת אמונה. משהו באמונה משחרר לי את החרדה בפרנסה. פרנסה לא קשורה בך ובעשייה שלך, אלא בקשר שלך עם הקב"ה".