סיון רהב מאיר: זה לא מוסכניק שנהרג, זה אח

מחשבה לתחילת השבוע: אתה רוצה לקדם פרויקט? לגרום למישהו אחר לעשות משהו? תסביר למה. תחבר את האדם למשהו גדול ונשגב יותר.

בשבת שעברה את פרשת "אמור", שמתחילה כך: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן". רק אז מתחילה הפרשה לפרט 63 מצוות.

פרשנינו מבקשים שנשים לב להוראה שאיתה פותחת הפרשה: "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים: בְּנֵי אַהֲרֹן". כלומר, לפני הכל יש לומר לכהנים שהם בני אהרן, להזכיר להם מי הם, מה מעלתם, כמה הם חשובים. הם הממשיכים של אהרן הכהן. עכשיו אפשר לתת להם גם הוראות ותפקידים.

אם רוצים להניע אנשים לשיתוף פעולה ולעשייה – ילדים שלנו, עובדים שלנו או אנחנו בעצמנו – צריך קודם כל לחבר אותם לאידיאל גדול, למשמעות. אחר כך אפשר לרדת לפרטים.

כל אחד מאיתנו יכול גם לומר לעצמו: אני בן של אברהם, יצחק, יעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה. ועכשיו, מה המשימה שלי?

אחינו

המילה "אח" מופיעה בפרשת השבוע שוב ושוב. הכוונה אינה לאח ביולוגי, אלא דווקא למי שאתה עושה איתו עסקים. לפני הביזנס, אתה צריך להתייחס אליו באחווה, לזכור שהוא אח שלך. הנה כמה דוגמאות: "אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו... כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ... וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ".

זה חוזר שוב ושוב. "אחיך" היא ממש מילת מפתח. יש פה תזכורת שגם כאשר מדובר בכלכלה, במערכות ציבוריות, בניהול מדינה – אסור לשכוח את הבסיס, את העובדה שאנחנו בנים של אבא אחד, ולכן אחים. הרמב"ם מגדיר זאת כך: "כל ישראל והנלווה אליהם כאחים הם, שנאמר 'בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹקֵיכֶם'. אם לא ירחם האח על אחיו, מי ירחם עליו?".

והנה אתמול ראיתי איך המילים של התורה ושל הרמב"ם התקיימו בימינו, בפשטות. יונתן חבקוק שנרצח בפיגוע באלעד כונה "אחינו". הוא היה המוסכניק האהוב של העיר שקרא "אחינו" לכל מי שפגש, וכך דבק בו הכינוי.

שמעתי את רעייתו לימור מספרת איך גם בעסקים, בדיוק כפי שנאמר בפרשה, הוא התנהג קודם כל כאח: תיקן רכבים בחינם, עשה הנחות, לא לחץ על מי שלא היה לו כסף, והכל בחיוך גדול.

למרבה הצער גם ברגעיו האחרונים הפגין אחווה: יונתן נאבק במחבל ועיכב אותו, ובזכותו רבים בזירה הצליחו לברוח ולהינצל. כך בחייו, וכך אצל כל קורבן טרור אחרי שנרצח – זה לא מוסכניק מאלעד שנהרג. זה אח.

המכתב ליישוב תקוע

הרב אבי בלידשטיין, רב היישוב תקוע, שלח את המכתב הזה לתושבים אחרי שמחבל חדר ליישוב, ואחרי שהפיגוע סוכל על ידי יאיר מימון, ממש בכניסה לביתו. הנה עיקרי דבריו של הרב:"תושבי תקוע היקרים, יקרים מאוד! עברנו יחד אירוע מטלטל. נשתדל להמשיך לפעול בדייקנות, בנחישות, ונתפלל שימשיך השם להפליא חסדו, כאשר עשה עימנו באירוע הזה. כמה מחשבות:

1. בוודאי עוד נודה כולנו לה' ולכל שליחיו הנאמנים, הודיה גדולה וראויה. "נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים, הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ" (תהלים). אך כבר עכשיו, כבר בבוקר זה, אני מציע למצוא את ההזדמנות להודות "בקטנה" – בתפילה, במעשה טוב קטן, עוד חיוך ועוד נשיקה.

2. לשים לב היטב לילדים, לאנשים שסביבנו, ו-כן, גם לעצמנו. מי צריך עזרה? זו גבורה לבקש עזרה כשצריך. אני עצמי, לא מזמן, אחרי תרגיל חירום, הרגשתי שאני זקוק לעזרה. פניתי למרכז חוסן וקיבלתי טיפול (זה בחינם...).

3. לבסוף – חזרה לשגרה. כמה נפלא הוא היום השגרתי הזה שקיבלנו במתנה. ובכלל - השגרה כל כך מבורכת, כל כך בריאה, כל כך מרפאת. נחבק אותה הבוקר בשתי ידינו.

בוקר טוב ישראל!".

יש כאן שלושה דברים פשוטים: הודיה ותפילה, בקשת עזרה כשצריך בלי להתבייש לספר על כך, וחזרה מבורכת לשגרה. נשמע לי שהמסרים האלה מתאימים לכולנו בימים האלה.

הרב קוק, בגוף ראשון

כשהייתי במסע הרצאות בממפיס, ביקשתי לפגוש אותו. אמרו לי שבעיר מתגורר אחד האנשים האחרונים שפגשו את הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ועדיין יכולים לספר על כך. וכך זכיתי לשבת מול הרב נטע גרינבלט בן ה-96, תלמיד חכם אמריקאי, ולשמוע בגוף ראשון את כל החוויות על המפגש עם המנהיג הרוחני הדגול: כילד קטן הוא היה חולני, ואבא שלו לקח אותו לרב קוק, לקבל ברכה. הוא זוכר שהרב עמד בטלית ותפילין, הסתכל לו בעיניים ובירך אותו שיהיה תלמיד חכם, ויזכה לאריכות ימים. "הברכה השנייה התקיימה", הוא חייך, "אני מקווה שגם הראשונה"....

הפנים שלו הוארו באור מיוחד כשהתרפק על שיעורי התורה של הרב קוק, על חג השבועות שבו הרב לימד תורה ברציפות מאחת עשרה בלילה ועד ארבע לפנות בוקר, על ההליכה איתו לכותל ברגל ביחד עם מאות אנשים, על העברית המיוחדת שהרב קוק דיבר ועל הפעילות הציבורית שלו למען עם ישראל.

הוא אפילו זכר את אבא של הרב קוק, וגם את ההלוויה של הרב. ההלוויה יצאה בג' באלול מבית הרב אל הר הזיתים, שם הוא קבור, והרב גרינבלט בן ה-10 חווה וזכר הכול.

בשבוע שעבר הוא נפטר, אחרי כמעט מאה שנים שבהן זכה ללמוד, ללמד ולספר. בסוף המפגש בינינו שאלתי אותו שאלה אחרונה: מה יהודים בימינו, אנשים שהם לא הרב קוק וגם לא פגשו אותו מעולם, יכולים ללמוד מכל הסיפורים האלה?

"מה המסר?", שאל הרב גרינבלט, ומיד ענה: "המסר הוא שצריך להיות אדם גדול, נכבד, עם מידות ראויות לבן אדם. זה אפשרי. אנחנו לא הרב קוק, אבל בטח, כן, בטח שאפשר להיות אדם גדול. לא רק שאפשר – חייבים! אין ספק בדבר".

לעונת אסיפות ההורים, ובכלל

אנחנו בשיא עונת אסיפות ההורים בבתי הספר. ימים משמעותיים עבור הרבה מאוד מורים, הורים ותלמידים. הנה נקודה למחשבה מפרשת השבוע, פרשת "בהר": הפרשה מתארת אדם שמצבו הכלכלי רק מתחיל להתדרדר, ודורשת מאיתנו: "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ". כלומר, צריך לשים לב ולעזור לו כבר מתחילת המשבר, ולא להניח לו להגיע למצב של נפילה והתרסקות. רש"י כותב שזה כמו חמור שסוחב משא כבד. אם המשא מתחיל להתנדנד קצת כשהוא על גב החמור – אדם אחד יכול לייצב אותו. אבל אם הכל נפל לארץ והתפזר והתרסק – גם חמישה אנשים לא יכולים להחזיר את המצב לקדמותו.

פרשנינו מסבירים שהעיקרון הזה נכון גם בחינוך: צריך לזהות את הסדק ברגעים הראשונים. לתפוס בעיות כשהן מתחילות, ולטפל בהן בחוכמה, לפני שמגיעים חלילה לתהום. כשנער מתדרדר והופך לנער בסיכון, הוא מקבל פתאום המון תשומת לב ושיחות אישיות. מה היה קורה אם היו שמים אליו לב שנה אחת קודם? אם היו מבחינים בסימני מצוקה קלים, ותומכים בו ועוזרים לו?

לא רק בתחום החינוך כדאי לאתר בעיות בשלב מוקדם. זה נכון גם בזוגיות (כשיש מתחים קלים רצוי לטפל בהם וללכת לייעוץ, ולא להתעורר רק כשהכול מתנפץ), זה נכון ביחס למשברים נפשיים שכדאי לטפל בהם לפני שיחמירו, באיתור מוקדם של מחלות ועוד ועוד. "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" – מוקדם, מבעוד מועד, לפני הנפילה.

הפרשה קוראת לנו להיות ערניים וקשובים ולפקוח עיניים, ביחס לעצמנו, לילדינו ולזולת בכלל: אילו סדקים קטנים אנחנו רואים מסביב, ומתחילים לטפל בהם?