פרשת בהר: אל תהיה גמל בגן חיות. צא לחופשי מהעבדות

משל ידוע מספר שגמל צעיר פנה לאמו בשאלה - "אמא, מדוע יש לנו דבשת על הגב?". ענתה האם - "אנחנו 'ספינת המדבר', וזקוקים אנו לדבשת כדי לאגור שומן ומצברי אנרגיה נוספים לצורך הדרכים הארוכות במדבר". "ולמה הרגליים שלנו ארוכות? ולמה יש לנו שתי ברכיים בכל רגל?" - שאל הגמל (הגמל משתמש בכפות ידיו ורגליו בתור סוג של ברך, בשונה משאר בעלי החיים), ואמו ענתה – "הרגליים הגבוהות שלנו מגביהות אותנו מחול המדבר הלוהט, והברך ה"כפולה" מגביהה את גופנו מחום החול כאשר אנו רובצים עליו". "ולמה הריסים שלנו כה ארוכים וצפופים?" – שאל הגמל, "הריסים הארוכים מגינים על העיניים שלנו מחול ורוח המדבר", ענתה האם. חשב הגמל ואמר לאמו – "הדבשת נועדה לאגור מזון כשאנחנו במדבר, הרגליים מיועדות להליכה במדבר והריסים מגינים על העיניים מחול המדבר. אם כן, מה אנחנו עושים כאן, בכלוב בגן החיות?".

פרשת בהר עוסקת בעניינים הקשורים לעניים ובחובה שלנו, בתור עם, לסייע ולתמוך במי שאין לו. בין היתר דנה התורה בעניינו של אדם אשר נאלץ למכור את אחוזת אבותיו בארץ ישראל, את ביתו או את שדהו המהווה מקור לפרנסתו. התורה כותבת כללים מתי ואיך אפשר לגאול את אותם נכסים ולהשיבם לבעליהם המקוריים.

המצב הגרוע ביותר הוא אדם שמצבו הכספי הדחוק אילץ אותו למכור את עצמו לעבדות אצל אדון נוכרי – "וְכִי תַּשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ, וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר" (ויקרא כ"ה, מ"ז).

להימכר לנוכרי זהו מצב נורא, שהרי העבד ובני משפחתו עוברים לרשות האדון, וכמעט בלתי אפשרי שהוא לא יושפע לרעה מהנהגות משפחת האדון, ואט אט הוא יתרחק ויתנכר ליהדותו. כיוון שכך, מצווה התורה על קרובי העבד להשתדל לפדותו באופן חוקי מאדונו: "אַחֲרֵי נִמְכַּר, גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ, אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ. אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ, אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ, אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל" (מט).

אם קרובי העבד אינם מסוגלים לפדותו, הוא ייצא לחופשי בשנת היובל: "וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה, וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ" (נ"ד). על פי דין תורה, עבד יהודי לא יכול למכור את עצמו לנצח. או שקרוביו גואלים אותו, או שהוא יוצא לחופשי באופן "אוטומטי" בשנת היובל.

האברבנאל (בפרשתנו) מעיר הערה חשובה. כשהתורה מזכירה את רשימת הקרובים שאמורים לפדות את העבד, משום מה, הפסוק לא מזכיר קרוב משפחה שהיה אמור לכאורה להיות מוזכר בראש ובראשונה – האב. מדוע האב לא מוזכר בתור גואל פוטנציאלי, הרי מן הסתם אבא יעשה הכל כדי לפדות את בנו?

האברבנאל עונה, שהסיבה שהאב לא מוזכר היא משום שככל הנראה אין לאותו יהודי אב. שהרי סביר להניח שאם כן היה לו אב, הוא היה עושה הכל כדי שהבן לא יגיע למצב של מכירת עצמו לנוכרי.

כשאין אב ביולוגי, או שהוא לא חי או שהוא לא מתפקד, באה התורה ואומרת לנו – לקרוביו – למלא את החסר, לשמש בתור אב עבור אותו עבד, ולהשתדל לגאול אותו מעבדותו.

אסור שהאח, הדוד, בן הדוד או כל קרוב משפחה, יישארו אדישים לנוכח המצב.

בימינו, כמעט ואין עבדות. כמעט לא קורה שאדם נאלץ למכור את עצמו. אולם עבדות "מודרנית" קיימת גם קיימת. רבים מבני אדם מוכרים את עצמם למשהו "נכרי" – למשהו זר ומנוכר, ולצערנו אנשים רבים נמצאים במקום בו הם כבר מזמן לא בבעלות עצמם. אנשים מרגישים חסרי שליטה, ומשהו או מישהו זר מחזיק אותם ומורה להם מה לעשות – אם אלה תכתיבי החברה, אם אלה הרגלים שליליים או כל "עבדות" או התמכרות אחרת. אותו "עבד" משווע שיגאלו אותו. על כל אחד מאתנו להיות "אבא", קודם כל לעצמינו, אולם גם לקרובינו. חובה עלינו להאיר לשני את הדרך ולהוציאו מהסבך אליו הוא נקלע.

כשהתורה מציינת את הקרובים שצריכים לפדות את העבד, האחרון ברשימה הוא העבד עצמו. מדוע העבד עצמו מוזכר אחרון?

אם נמשיך בקו המחשבה הזה, התשובה היא משום ש"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (ברכות ה ע"ב). קשה לאדם לראות את נגעי עצמו. בדרך כלל אדם צריך שמישהו מבחוץ יאיר את עיניו ויסייע לו לצאת מ"ההתמכרות" אליה הוא נקלע.

אולם למרות זאת, האחרון ברשימה הוא העבד בעצמו, משום שבסופו של דבר המפתח הראשי ליציאה לחירות נמצא אצל האדם בעצמו! הסביבה והקרובים של האדם יכולים לעזור לו לראות את המצב שלו בבהירות, ולתמוך בו בכל התהליך שהוא צריך לעבור כדי לעזור לעצמו, אולם עיקר העבודה מוטלת על ה"עבד" בעצמו. "העבד" מוכרח לקבל החלטה להשתחרר מכבלי העבדות. זו הסיבה שהתורה מזכירה את העבד עצמו אחרון ברשימת הגואלים, משום ששום "שרשרת" הצלה לא תעזור בלי שהוא יגאל את עצמו. בסופו של דבר המכור עצמו חייב למצוא את הדרך להשתחרר ולהיות בן חורין. רק הוא מחזיק במפתח לחופש שלו.

היכן המפתח? בפסוק הבא: "וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה, וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ. כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי השם אֱלֹקֵיכֶם" (נ"ד-נ"ה). בפסוקים אלו חושפת התורה את המקור האמתי של חירותנו. כיצד ניתן לשחרר את העבד "אוטומטית" בשנת היובל? התשובה היא: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים", יש לנו רק אדון אחד, בורא עולם, וכל "מכירה" שתיעשה לאחר מכן היא לא משמעותית. רש"י כותב על כך מילים נפלאות: "שטרי קודם". אלוקים כביכול אומר, ש"החוזה שלי קודם לחוזה שלך". יש ביננו חוזה שאתה עבד שלי ואני אדון שלך, וכל התמכרות אחרת הנוגדת את החוזה הראשון – היא לא באמת בת תוקף. אתה כבר קשור לבורא עולם.

אדם עלול "למכור" את עצמו, את דעתו ואת לבו, לכל מיני "אדונים" מסוגים שונים, אולם אדם צריך לזכור שזו לא מכירה אמתית. הנשמה שלך כבר שייכת לאלוקים בשיוך נצחי. ברמה העמוקה ביותר של כל אדם ואדם, הוא שייך לאלוקים, וכל רוח שבעולם לא יכולה לחדור אל מהות ההוויה שלו. כל ההרגלים והממכרים השונים שלכאורה "שולטים" בנו הם בסופו של דבר חיצוניים, ולכל אחד מאתנו יש נאמנות אחת ראשונה ומהותית – נאמנות לבורא עולם.

מדי בוקר מברך היהודי "שלא עשני עבד". יהודי במהותו הוא לא עבד. "נולדתי בן חורין – האם אני גם היום בן חורין ממש, או משועבד לתאוות, מחקה אחרים, עושה דברים כדי למצוא חן בעיני אחרים, מתבייש לעמוד על שלי או לקיים הלכה שלא ילעגו לי? אם אין בי כל זה, אוכל לברך גם ברכה זו בשמחה" (עלי שור, חלק ב', שנ"א).

אם נחזור אל אותו גמל צעיר, גם אנחנו צריכים לצאת מהכלוב. נועדנו להיות בני חורין. יש לנו כל התנאים להצליח במשימה.