סיפורים קצרים
"אנחנו יוצאים מבית החולים, ובלי שריטה אחת"
ההורים היו המומים. לאחר כמה דקות של התאוששות, הבהיר לו אביו כי הוא חייב לנסות להשיג מחילה, והוא כלל לא בטוח שזו תתקבל
- הרב צבי נקר
- פורסם י"ד אייר התשפ"ב |עודכן
(צילום: shutterstock)אני חוזר לחודש אדר תש"פ. שכנים שלנו בבניין עמדו לחתן את בנם השישי במעמד מאות אנשים. מדובר במשפחה חשובה וידועה- האב ראש ישיבה, והם אנשים טובים ומכניסי אורחים. הבן השתדך עם בתו של הרב רוזנפלד, ראש ישיבת וולוז'ין בקייב, שמאז חזרתו לארץ מנהל מוסד לנערות חרדיות בשם 'שירה חדשה'.
ההכנות לחתונה היו רבות. בימים הללו לא חשבו על צמצום חתונות, מדובר היה בזמן ראשית ההתפרצות של הנגיף, והעניינים החלו לזוז במהירות. כמה ימים לפני פורים הוגבלו החתונות למאה איש. הם היו בהלם. היום כבר התרגלנו, אך אז זה היה כמו אסון בלתי נתפס. ואם לא די בכך, יצאו שמועות כי הממשלה הולכת להגביל את החתונות עוד יותר. היו כאלו שהאמינו והקדימו את החתונה, אבל היו הרבה אנשים שלא הצליחו לעכל את המספר, לא הצליחו להעלות על דעתם שהמספר יצומצם עוד יותר.
ביום חמישי ט' באדר כבר הודיעו על צמצום המוזמנים לחמישים איש. עוד חתונות הוקדמו, אבל השכנים שלי לא היו מסוגלים לתפקד. הם קפאו על מקומם באימה. במוצאי שבת אור ליום י"ט באדר, הודיע ראש הממשלה כי החתונות יהיו מוגבלות לעשרה אנשים, החתונה של השכנים נקבעה ליום ראשון כ"ו באדר. זו היתה גזירה שלא היתה שום דרך לעמוד בה. לא מאה, לא חמישים ואפילו לא עשר.
רק לאחר שאולמי גוטניק הודיעו להם כי לא יוכלו לערוך את החתונה, התארגנו כל השכנים לעזור להם לערוך את החתונה במתחם הישיבה בנווה יעקב. הובאה מעצבת שדאגה לחופה יפה, לשולחנות ולכיסאות, לעיצוב ברמה גבוהה. הוזמן קייטרינג ונמצא אף מתווה לקיום החתונה על פי החוק, כלומר שני מתחמים לעשרה גברים וכמו כן לנשים, ועוד עשרים אנשים תחת כיפת השמים.
אבי החתן, ראש הישיבה, החליט שהחתונה תיערך על פי לשון החוק, ואכן כך היה. החופה התקיימה כסדרה, והחתן והכלה חזרו לחייך. בסיום החופה הופיעה ניידת משטרה, ולאחר ששוכנעה שהכל תוכנן כחוק חזרו כלעומת שבאו. ואז החלה הסעודה והריקודים, והאנשים עשו הכל כדי לשמח את החתן והכלה למרות המצב ובהתאם להנחיות. השמחה היתה גדולה אולי אף יותר מחתונה רגילה.
מאחד החלונות בבניין שמול הישיבה הביט בחור בן עשרים ושלוש והוא החליט שמה שהוא רואה אינו מוצא חן בעיניו. כשומר חוק החליט על דעת עצמו להתקשר למשטרה ולצעוק עליהם בהיסטריה: "איך אתם מרשים לקיים חתונה נגד החוק?" ואכן תוך דקות ספורות הגיעה ניידת, והפעם השוטרים היו פחות אדיבים. שוטרים אחרים. הם הודיעו לנוכחים להתפזר, והם אכן התפזרו.
ואז בצעד חסר תקדים נלקחו החתן והכלה יחד עם אבי החתן לאיזה חדר, נתנו לחתן ולכלה, לכל אחד מהם, דו"ח על סך חמשת אלפים שקלים, וביקשו לעצור אותם ולהוביל אותם לתחנת המשטרה. אבי החתן ביקש שיעצרו אותו ולא את החתן והכלה, והשוטרים לקחו את הורי החתן, ראש הישיבה ורעייתו.
הם קיבלו יחס משפיל וקשוח כאחרוני הפושעים. חוקר ערבי קשוח הבהיר לאבי החתן כי הוא זכאי לקבל עורך דין. ראש הישיבה אמר לו: "דבר ראשון אשמח להבין מה אני עושה פה בכלל, הרי אתם הייתם במקום וראיתם שהכל נעשה על פי החוק". החוקר החל לצעוק ולהשפיל את ראש הישיבה, הוא הוציא את כל השנאה שלו החוצה. ראש הישיבה התעקש וביקש לדעת על איזה חוק הוא נעצר. רק בשלוש לפנות בוקר, בעקבות התערבותו של הרב יצחק דוד גרוסמן רבה של מגדל העמק, שוחררו הורי החתן, לא לפני שקיבלו קנס.
אין צורך להסביר כמה צער ועוגמת נפש חוו החתן והכלה והוריהם. היום שאמור היה להיות השמח ביותר בחייהם הפך למפח נפש מול שוטרים אטומי לב וככל הנראה גם שונאי דת, שכן לא ניתן להעלות על הדעת רשעות כזו כלפי מישהו שאתה רואה בו שווה אליך.
כל תושבי השכונה כאבו את כאבם של בני המשפחה ושל החתן והכלה. מובן שבבית הכנסת לאחר התפילה זו היתה שיחת היום, והוטחו 'ברכות' במי שהזמין את המשטרה והרס את החתונה. מה שהם לא ידעו הוא שהבחור שעשה זאת עמד לידם, ולפתע הוא הבין מה עולל. לפתע הוא הבין כמה נזק גרם ואיזה מחיר הוא עתיד לשלם.
בינתיים הוא שמר את הדבר בליבו. לאחר חודשיים פונה אליו אביו ואמר לו: "מאז שנכנסת לשידוכים היו לך הצעות אחת לשבוע-שבועיים, כולם רצו אותך. בתקופה האחרונה אין שום דבר, אולי זה בגלל המגיפה?" תהה האב. לאחר כמה דקות הוא מגיע אליו שוב, מראה לו את כמות המאורסים הגדולה בעיתון ואומר לו: "משהו כאן לא בסדר. אנחנו חייבים ללכת לכותל להתפלל". והבחור בליבו יודע היטב היטב למה אין לו הצעות וזה עוד לפני שהציבור יודע מה הוא עולל.
כך נמשך המצב למעלה מחצי שנה, עד ראש השנה, ללא הצעות. בסעודת ראש השנה דיבר אביו של הבחור על דרכי התשובה וגם על כך שיש דברים שאין להם מחילה. ובלי לדעת כי ידו של בנו במעל, אמר האב כי לדוגמה, זה שהרס את החתונה, אין לו מחילה. "מי שעשה את זה- אני לא מקנא בו", אמר. "שמעתי שאחד הרבנים אמר שלא יהיה לו יום אחד של נחת כל ימי חייו, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. אמנם יש מצב של רשע וטוב לו, אבל מי שפוגע בבין אדם לחבירו, ובפרט בחתן וכלה שדומים למלכים, התשלום שלו במזומן ובעולם הזה".
פחד נפל על הבחור, שמצבו הנפשי גם ככה היה מעורער. בהזדמנות הראשונה הוא חמק לחדרו ושכב שם שעות רבות, עד שהוריו קלטו שמשהו קרה לו. נכנסו לחדרו וניסו לדובב אותו, והוא שתק. לאחר ניסיונות רבים פלט כי הדיכאון שלו קשור להרס החתונה. האב, שחשב כי בנו כואב את כאבם של החתן והכלה, חיזק אותו וניחם אותו כי מי שגרם למעשה שלם ישלם, ואל לו לדאוג. שקט השתרר, ואז שמעו ההורים את המשפט הנורא יוצא מפי בנם: "אבא, אמא, האדם המקולל הזה הוא אני. אני הבחור שהתקשר למשטרה".
ההורים היו המומים. לאחר כמה דקות של התאוששות, הבהיר לו אביו כי הוא חייב לנסות להשיג מחילה, והוא כלל לא בטוח שזו תתקבל.
ביום שישי, ערב שבת שובה, חזר ראש הישיבה לביתו להכין שיעור לשבת שובה. הטלפון צלל... "הלו", נשמע קול מהוסס, "עשיתי טעות, אני הוא מי שהתקשר למשטרה, אין לי מנוחת הנפש, יש לי ייסורים רבים, בבקשה תמחלו".
הבחור סיפר לראש הישיבה באיזו ישיבה הוא לומד, אחת הישיבות הטובות. "חשבתי שהמשטרה רק תפזר את ההתקהלות, לא חשבתי שזה יסתיים בצורה כל כך טראגית", והבחור פרץ בבכי. ראש הישיבה אמר לו כי הוא יהודי והוא צריך למחול, אבל יש כאן צער של חתן וכלה וכלל המוזמנים, ומעל הכל חילול השם גדול בעת שהתפרסם כי ראש הישיבה לא שמר על ההנחיות, מה שלא היה נכון. הבחור התחנן על נפשו, והרב אמר לו: "עליך להתקשר לחתן ולכלה ולבקש את מחילתם".
הבחור רק ביקש מראש הישיבה שיכין את החתן והכלה לבקשת המחילה, על מנת שאלו לא יטרקו לו את הטלפון בפנים. בשלב זה סיפר ראש הישיבה לרעייתו את החדשה המרעישה, ושניהם התקשרו לחתן ולכלה וביקשו מהם פשוט להקשיב לבחור. ראש הישיבה התקשר לרב שולמן מארצות הברית, והוא אמר לו כי על הבחור לחזור בתשובה לא רק על המעשה אלא גם על הגורם למעשה ועליו לקבל על עצמו ללמוד מוסר כל יום.
כעבור כמה שעות הכלה מתקשרת בוכייה ואומרת לחמיה: "אני לא מסוגלת לסלוח, עוד לא התאוששנו מהכאב". ראש הישיבה אמר לה: "ראי נא, מהטלפון הזה שיניתי את השיעור שרציתי לומר לשבת שובה. הנושא החדש הוא מחילה. מחילה היא לא כספומט", הוא ציטט את ה'מסילת ישרים' שאומר על הכתוב: "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים", שהקב"ה עושה מידה כנגד מידה- מי שמרחם ועושה חסד עם הבריות, ירחמו גם עליו.
"הדין נכנע לרחמים"- אמר ראש הישיבה לכלתו. ואז הוסיף וסיפר לה כי בסלבודקה לפני המלחמה היה בחור שהשתדך עם ביתו של גביר, והיה בחור שהרס לו. לאחר מכן הוא ביקש את סליחתו והוא סלח לו. הסבא מסלבודקה לקח את ידיו, הניחן על ראשו ואמר לו: "תברך אותי".
"זה אומנם קשה", סיים, "אבל אם תצליחו להתגבר ולמחול, גם תתברכו וגם תוכלו לברך אחרים".
במוצאי שבת שובה מקבל ראש הישיבה טלפון מהבחור, והוא בוכה ואומר: "אני לא מאמין, אלו מידות יש להם, הם מחלו לי על הרס החתונה. אני מבטיח שאלמד מוסר כל יום", אמר.
הגיע יום הכיפורים, החתן והכלה נסעו להוריה של הכלה בכפר חסידים. לאחר יום הכיפורים נסעה הכלה במונית לבדה לירושלים, ובמהלך הנסיעה התרחשה תאונה נוראה: שלושה רכבים התנגשו זה בזה והתרסקו לגמרי. רכב אחד גם עלה באש, והאש התפשטה לכיוון המונית שבה שהתה הכלה. ברגע האחרון חילצו אותה והיא פונתה לבית החולים.
בעלה המודאג לא ידע היכן היא, ולפתע קיבל טלפון: "רעייתך היתה מעורבת בתאונה דרכים קשה, תבוא מהר לבית החולים". הוא היה בלחץ משתי סיבות, שלומה של אשתו ושלום העובר. להוריה לא נתנו להיכנס לבית החולים בגלל המגיפה, ורק הוא הורשה להיכנס.
השמועה התפשטה וכולם אמרו תהילים. יום שלם היא היתה בבדיקות, וביום רביעי בבוקר מקבלים ההורים טלפון: "אנחנו יוצאים מבית החולים, ובלי שריטה אחת".
קשה לתאר את הבכי וההתרגשות שאחזו בכולם, לא היה צריך לדבר על הקשר בין המחילה לבין ההצלה המופלאה, זה היה רשום על הקיר באותיות של אש.
ראש הישיבה אמר לכלתו: "כתוב ב'לב אליהו' דף קט: "כשהקב"ה רואה כי מידת הדין שורה על אדם, שולח לו עני לביתו שירחם עליו כדי שיתבטל דינו". הניסיון הזה שהגיע צריך לראותו כמתן הזדמנות מהקב"ה כדי שיהיה לרחמים על מה לחול. במחילה הגמורה שמחלת בערב יום הכיפורים, עשית משהו שאדם אחר לא היה עושה. הקב"ה שלח אליכם את העני בערב החתונה כדי שיעמיד אתכם בניסיון הכי קשה, אם תעדיפו את מידת הדין או את מידת הרחמים. אתם בחרתם במידת הרחמים, ולא ידעתם שבכך קרעתם את מידת הדין והבאתם על עצמכם את מידת הרחמים".
(מתוך "הפותח בכל יום")
מתוך הספר "24/7" של הרב צבי נקר.