אפרת ברזל: "הם לומדים בדיוק את מה שהמהר"ל, שקבור כאן, למד"

"את חייבת לכתוב השבוע על האישה מפראג", אמר לי בעלי, ואמרתי לו "בסדר".

לפני כמה ימים היינו כמה ימים בפראג.

זאת הפעם השנייה שלנו שם. לפני שלוש שנים, בביקורנו הקודם, זכיתי להרצות לנשות הקהילה היהודית הנפלאה, ברחוב איטלסקה, בביתו של הרב והרבנית אפלבוים.

הפעם נפגשנו שוב, באותה הכתובת, רק שאני כבר ידעתי את הדרך לבית הרב לבד, ולא הייתי צריכה שיבואו לקחת אותי.

הרגשתי ממש מקומית.

מהיום הראשון לשהותנו שם שאלתי כל כמה שעות, "מי רוצה לבוא עם אמא להתפלל ליד קבר המהר"ל?".

ואף אחד לא ענה.

בעצם אולי ילד אחד כן.

באחד הימים הגעתי עם כמה מהם לעסקת חבילה. נפסיק להזיל ריר מכל חנות מאפי "קיורטוש" -עוגת השמרים החלולה המסרותית שמריחה בעיר מכל פינה (מריחה הרבה יותר טוב, אגב, ממה שהיא נטעמת), נפסיק עם הייסורים בהם יוצאים לנו הנחיריים, ונלך במיוחד אחרי הצהריים, לתה וקיורטוש כשרים ברובע היהודי העתיק. נגיע בשעה כזו שנספיק גם להיכנס לבית הקברות.

כולם היו מרוצים.

הגענו שמחים וטובי לב אל המתחם.

השארתי כמה בוגרים בהשהיה במאפיה עם קיורטוש בפה. אנחנו האמהות, מגיל אפס עובדות על "תוכניות השהייה".

רואות שהתינוק שקט ובשהייה, רצות לעשות כביסה. רואות שמשחקים יפה, רצות להעמיד סיר.

היתה אצלי מישהי לפני כמה שנים שבאה לעזור לנו בניקיון בבית. היא ריססה את כל האמבטיות והכלים הסניטריים בהשפרצה כוללת של חומרי ניקוי, והלכה בכלל לסדר את חדרי השינה. לשמע שאלתי בעניין חידת סדר העבודה שלה, היא מיד ענתה, "הסוד שבניקיון הוא בהשהיה". אני לא יודעת איפה היא היום, אבל את חכמת המדבר הזו אני לא מפסיקה לצטט ממנה כל אימת שאני מרססת, "הסוד של הניקיון הוא בהשהיה".

אז השהיתי כמה בקיורטוש, וסימנתי לשניים שביקשו לבוא איתי לבית הקברות, בואו.

התקרבנו לשער השחור מהברזל. מה זה, הוא היה נעול.

דחפתי קלות את הסורג, אין. סגור. נעול.

לידי עמדה גברת, עם מכנסיים ומעיל דקיק. לידה עמד בחור צעיר, וגם הם התפלאו באכזבה. "לא אמור להיות פתוח כאן עד שש?", היא שאלה אותי באנגלית עם מבטא צרפתי. "כן", עניתי לה באנגלית עם מבטא ישראלי.

"אז מה נעשה?", שאלתי אותה, כאילו אנחנו בסיפור של מיץ פטל, והיא חייכה ושאלה אם אני מישראל, ואם אלו הבנים שלי, ואמרתי לה שכן, ושאלתי אם היא מצרפת ואם זה הבן שלה. היא אמרה שהיא מבריסל, ושזה לא הבן שלה אלא קולגה מהמשרד, ונראה היה שהיא קצת נעלבה מהשאלה, כי אולי באמת היא נראתה צעירה יחסית להיות אמא של אחד בן, שלושים נגיד.

"חבל שסגור", ניסיתי להיות נחמדה וקוסמופוליטית. "רציתי מאוד להתפלל ליד קברו של המהר"ל. אני אבוא שוב מחר", ממילא היה ברור שאנחנו בקומונה לאכזבה משותפת. היא אמרה שהיא הגיעה באופן כללי לראות את כל בית הקברות, ושאלה מה מיוחד כל כך במהר"ל שבגללו באתי.

ואני, תנו לי רק פתח, שער, חוד, אל מישהו רחוק שיעשה את שטות חייו וישאל אותי מיזמתו משהו על יהדות, הלך עליו. הוא יקבל כזה מטר של שטיפת מוח, שהוא יצטער על הרגע שהוא שאל. הוא יחכה שאשים נקודה בסוף המשפט, כדי להגיד לי תודה, וללכת, ואני לא אשים את הנקודה, כדי שלא יהיה לו פתח מילוט מהסיטואציה.

סתם אני מדברת לשון הרע על עצמי עכשיו, אני מה זה טובה במינונים של קריאת קורבנות התשובה. יודעת בדיוק מתי לקחת נשימה.

עמדנו שלושתנו ליד השער הסגור, והמשכנו לדבר.

סיפרתי לה כל מה שאני יודעת על המהר"ל. היא התעניינה מאוד בדמות, ברק יצא לה מהעיניים. היא שאלה אותי מה הוא למד כל היום ומה הוא כתב, ואיך הוא הפך להיות כזה ענק.

היא הצביעה על הבנים שלי, שתפסו שני עמודי רחוב קטנים והתיישבו עליהם בייאוש, ממתינים שיפוג תוקפן של הקבין שירדו על אמא במינון של אותו יום. היא הצביעה עליהם ושאלה, איך הם כאלה סבלניים ומנומסים ולא דוחקים, לא אומרים מילה, לא מסמנים 'נו'. לא סיפרתי לה שהם אחרי קיורטוש. היא התפעלה מהם מאוד ושאלה אם הם יודעים אנגלית.

"הם לא לומדים אנגלית", אמרתי לה, ולא סיפרתי על כמה קשה זה היה לי בתחילת התשובה. "אז מה הם כן לומדים?", היא שאלה. הסתכלתי ימינה ושמאלה, "מה הם לומדים? הם לומדים בדיוק את מה שהמהר"ל שקבור כאן למד".

היא קיבלה דמעות בעיניים, אמרה לקולגה שלה משהו בצרפתית, ניגבה עם טישו את עיניה הכחולות, והלכה.