"מה זה, אתה מנסה להחזיר אותי בתשובה?". פרק מתוך הספר "ירח נגוס"

"אבא, מבטיח לך, אתה תאהב את זה. אתה אדם שפתוח לשינויים, טיפוס שאוהב ללמוד. אני בטוח שתאהב את הדת". אמר מתנאל בלהט.

שעת בין ערביים, ניחוחו של מושב 'אשבול' הרחיב את הריאות ומילא את האוויר בשיכרון חושים. המרחב התמזג עם השמים הצבעוניים באופק, הרוח שלחה מספר גרגרי חול, ועיניו של מתנאל הצטעפו.

מתנאל ואביו ישבו בחצר הפשוטה, החצר שבילדותו הייתה הכל. היוותה את מקור החום, את בית הספר, את הבית, את הצוות, את החברה. רגש חם של געגוע פשט במתנאל. הוא השתוקק כל כך שאביו יתרגש איתו מהגילוי. שיחוש גם הוא את האור העצום הזה שוטף אותו בגלים, מרחיב את הנשמה, אך הוא יושב לידו שמוט כתפיים, מתנאל למד משפת גופו שהוא מאוכזב.

'אבא מאוכזב ממני', נבהל לרגע. ומיד ניסה להסביר: "אבא, זה לא כמו שזה נראה מבחוץ. אם נעזוב לרגע את החלק של הסטראוטיפ על הדתיים, הלבוש שלהם, או המנהגים, נוכל להסתכל על האמת בחיי תורה ומצוות. זה עולם שלם, אבא. אתה יודע, זו הפעם הראשונה בחיי שאני מרגיש מאושר באמת. מחובר. פעם ראשונה שאני בטוח לגמרי במה שאני עושה".

מתנאל תלה באביו מבט מתחנן. הוא כבר לא צעיר, ופניו החכמות חרושות הקמטים התעוותו בכאב למשמע הדברים. ואז אמר למתנאל בשקט: "את כל מה שהיה לי בחיי נתתי לך, באהבה. אני מבין מאוחר מדי שטעיתי. אפילו לבית ספר לא שלחתי אותך כי רציתי לתת לך הכל הכי טוב. השקעתי בך בחינוך ביתי שדרש ממני התמסרות מלאה, ואתה אומר שכל זה לא הסב לך מספיק אושר. שהיית צריך להרחיק לכת עד כדי כך... מה לא היה טוב בחינוך שנתתי לך, שהיית צריך להגיע עד לשם?!".

הכיפה הטרייה מוצמדת הייתה לשערו של מתנאל בסיכה. היא גלשה מעט מעם הראש, אך הוא לא העז ליישרה. גופו התאבן. מילותיו של אבא כמו דרדרו אבני חצץ לפניו החשופות, בזו אחר זו.

"פתאום, כשהבן שלך קרוב לגיל ארבעים, הוא מגיע פתאום וזורק לך בפרצוף את כל מה שנתת לו". הכאב זלג ממילותיו, ונע עם הרוח.

"אבא, זה לא קשור. זה עניין אחר לגמרי. אני מעריך עד אין קץ את החינוך הייחודי והמושקע שנתתם לי. באמת, מכל הלב".

'ואני כל כך אוהב אותך, אבא', התבייש לומר בקול.

"אז מה חסר לך, שאתה מחפש במקומות זרים?", תחינה הייתה בקולו של אביו.

"זה לא זה. תבין, אבא, נפתח לי מרחב ענק בתוכי, של רוחניות, של אהבה. הקשר עם השם והחיבור אליו ממלאים את כולי. אני מבטיח לך שאם תשמע באמת, גם הלב שלך ייפתח, אבא. אי אפשר להאכיל רק את הגוף, הנשמה שלנו גם היא זקוקה למזון. אם תאכיל אותה, תרגיש כמה שהיא רעבה ומצומקת בתוכך".

"אתה באמת חושב שאני כזה אדם גשמי? ככה אתה מכיר אותי?", העלבון הוריק את פניו הקמוטות של אביו.

למתנאל לא היו מילים.

'והרי אבא באמת אדם חושב ועמוק', חשב לעצמו, 'עורך מדיטציה בכל בוקר, גומל חסד, אוהב לחקור ולהעמיק בפילוסופיה ובתורת הנפש'. משהו בתוכו התערער לרגע מול דמותו הסמכותית והיודעת כל של אבא.

ואז נזכר בשיעור האחרון אצל הרב לוי. כמה מתיקות, כמה אור, נזכר בשמש שיקדה בתוכו כשיצא מהשיעור, מאירה אותו מבפנים באור שלא הכיר. דליי אהבה נשפכו משמים והאירו את עיניו באור אחר.

כשחזר הביתה שאלה בטי מה קרה לעיניים שלו. אפילו היא ראתה שהן הוארו באור רך ופנימי. כעת, בעבעו הדיבורים של הרב לוי ריגשו את מתנאל והזרימו אדרנלין לגופו העייף, כל דיבור כזה היה שווה הון. איזה עומק, איזה חיבור אלוקי.

"אבא, תבין", שב האור לדלוק בפניו, ושוב ניסה: "זה משהו אחר. סוג רוחניות שונה מכל מה שהכרנו. תן לזה צ'אנס. תן לי ללמוד אתך קטע אחד מהתנ"ך לעומק, ותרגיש חוויה רוחנית מסוג אחר".

"מתנאל", ארשת סמכותית התיישבה על פניו של אבא, "הבנתי. באמת תודה רבה, אך אני לא מעוניין. לא חסר לי כלום כמו שאני, ואם אתה חושב שלא השכלתי לחנך אותך נכון, שחסכתי ממך רוחניות - אז תדע שזה פוגע בי מאד. השקעתי את כל אשר לי בחינוך שלך, ומי כמוך יודע זאת".

חץ פגע בלבו של מתנאל. הוא כל כך השתדל לא לצער את אבא. הרב יגאל יצחקי גם הוא דיבר איתו הרבה על עניין כיבוד ההורים. 'באתי במטרה לכבד, לאהוב, לקרב. איך בכלל הגיעה השיחה לפסים כאלו? איך?', התסכול אכל אותו מבפנים. 'הוא מרגיש שאני בוגד בדרך בה גידל אותי', הבין מתנאל.

"אני מצטער", לחש, ממולל בין אצבעותיו עשב רך שתלש בלי משים. "אתה צודק. זה לא מגיע לך".

"תבין, מתנאל", התרכך אביו, "תמיד רציתי בטובתך, עשיתי הכל כדי שיהיו לך הכלים הטובים ביותר להצליח בחיים. וכעת, אני אומר לך בוודאות - אתה טועה! אתה מבזבז את הזמן הכי יקר בחייך על שטויות, על אורות שאתה מדמיין שנמצאים שם, יבוא יום ותתעורר, ואז יהיה מאוחר מדי, אתה תקלוט שהרסת במו ידיך את המשפחה שלך, את הקריירה, את העתיד הכלכלי שלך. תקשיב לעצה טובה של אבא - עזוב את הקטע הזה. הוא ממגנט כמו איי רובוט. כשתרצה לחזור - לא תצליח.

"ותדע, שאפשר להיות אדם טוב מאד גם ללא דת". סיכם אבא.

ליבו של מתנאל נפל.

'אבא בכלל לא מבין. הוא פשוט אינו מכיר את העולם החדש אותו גיליתי. הוא לא מבין את תחושת הריקנות העזה שהייתה בתוכי, הוא לא מבין כמה המילוי הזה נוסך בי שלווה. הוא אינו מצליח להרגיש בכלל את נשמתו שחצובה מכיסא מרומים, זו שנכחה בהר סיני מתרגשת לקבל את המתנה הגדולה ביותר, שתעניק לה חיי אמת'. הרהר בצער.

"אבא", הוא ניסה מכיוון שונה, "אתה מאמין באלוקים?".

"מה זה משנה לעניין החיים?", התחמק אבא.

"איך אפשר שזה לא ישנה?", זעק מתנאל מקירות נפשו, "אבא, תסתכל סביבך, תראה את הבריאה המדהימה שמקיפה אותך, את פלאי גוף האדם, אתה לא רואה שיש כאן תכנון מחושב ודקדקני להפליא? אתה זה שתמיד לימדת אותי להתרגש מהטבע, מצמיחה של גזר או מלפפון, מהסוגים השונים של הפרחים, משקיעת השמש, מזריחתה...".

"מתנאל", עצר אותו קולו של אבא, מרוחק כל כך פתאום, "תגיד, אתה מנסה להחזיר אותי בתשובה?".

"מה פתאום?", נבהל מתנאל, "אני רק מנסה לדון אתך בעניין הכי חשוב עלי אדמות - משמעות החיים".

מתוך הספר "ירח נגוס" - ספר מאתגר שמשאיר קצוות נגוסים אך מאיר פינות שלא הכרתם, מאת רותי קניג - סופרת, יועצת רגשית ומנחת סדנאות.

לרכישת הספר בהידברות שופס, לחצו כאן.