"מה יהיה עם הסגולה?! יש רק עוד חצי שעה..." סיפור לל"ג בעומר

רויטל מספרת:

בכל שנה אנחנו מקימים מספר אוהלים בקצה היישוב מירון. קבוצת משפחות מגובשת שבאה לשהות אצל הצדיק מספר ימים לפני ההילולא, וביום ההילולא עצמו. ניגוני מירון העליזים שמתנגנים בלבנו עוד לפני שהכלייזמר הראשון מגיע, מספרים לנו יותר מכול שאנחנו עושים את המאמץ הזה מכל הלב. כי להקים מאהל אצל רשב"י הקדוש אינו דבר קל. להעמיס את הבית למזוודות. לסחוב מזרונים ושקי שינה. להצטייד במוצרי מזון, מנגל, כירה קטנה לבישול מהיר, סירים ומחבתות. לא לשכוח משחקים ובימבות לילדים, ובעצם להקים בית בזעיר אנפין. בית שאמור לספק עבורנו את כל ההצטרכויות לחצי שבוע ויותר, והכול, בל נשכח, בתנאי שטח עסיסיים... בשלוש השנים האחרונות המצב בארץ לא אפשר לנו להגיע, והשנה, עם כל התחזיות והגזרות המתחדשות על העלייה הקדושה, כנראה שלא נזכה להקים את המאהל המופלא שלנו. אך אז, לפני ארבע שנים, זכינו גם זכינו. וכך היה המעשה.

במהלך ההכנות האחרונות לעלייה קיבלתי טלפון. חברתי חנה זירוביץ הייתה על הקו ובקשה בפיה: "אולי אפשר לאחסן אצלכם במאהל את הח"י רוטל שקנינו? יהיה קשה לנו לסחוב אותו באוטובוסים ביום ההילולא, זאת כמות עצומה", "בשמחה, למה לא?", הסכמתי בחפץ לב. חנה ובעלה מחכים שמונה שנים לילדים. השנה החליטו להביא לצדיק ח"י רוטל. סגולת ה"ח"י רוטל" מוזכרת בספרי הקדמונים כסגולה להיוושע בכול הישועות ובפרט בזרע קודש של קיימא על ידי השקיית והאכלת העולים בל"ג בעומר. "רוטל" זאת כמות של שלושה ליטרים. "ח"י רוטל" הם 54 ליטר. כמות לא קטנה בשביל להיסחב עמה בשאטלים העמוסים של יום ההילולא. "תזכו למצוות, באמת, כבר התחלתי לדמיין את הבקבוקים נשמטים מהקרטונים הכבדים ומתגלגלים על רגלי העולים", הצטחקה. "ביום ההילולא נגיע ישר אליכם, ניקח הכול ונחלק אי"ה. אני מקווה לצאת כמה שיותר מוקדם". נפרדנו בידידות והמשכנו להטעין את חפצינו על המכונית המשפחתית שהתנדנדה קלות מכובד המשא.

עלינו מירונה. המקום "שלנו" חיכה לנו. עבודה רבה עמדה לפנינו. הגברים הוציאו כלי עבודה. הנשים שמרו על הילדים וניסו לארגן ארוחה קלה. לקראת הערב האוהלים הוקמו כולם, אפילו ערסל נחמד התנוסס לתפארת ב"חצר" המאהל. סוף סוף נפשנו מעט. כשכבר תכננו לאסוף את הילדים פנימה, ולהשכיב את כולנו לישון, נשמע קול חריקה. טנדר לבן הגיח מאי שם. מתוכו קפץ ר' אוהד זירוביץ, נמרץ ועליז, ואוחז בידו שתי קופסאות קרטון ענקיות מלאות בקבוקים וטרופיות. "אין מילים, תודה על החסד הזה. איפה להניח?". איפה באמת? לרגע נאלמנו דומיה. באוהלים הקטנים שלנו אין מקום מיותר. אבל בחוץ חם, וגם הכבודה עלולה חלילה להינזק. בעלי הראה לו את האוהל הפנימי, שם השתכנה משפחתנו. "עכשיו יש לנו שולחן", שמחו הילדים וכיסו את "ההר הנוזלי" שהתמקם בפשיטות בירכתי האוהל בסדין פרחוני. מבטחים לא לפרק אותו אפילו קצת, גם אם ירצו עד מאוד לחזות בטרופיות...

ל"ג בעומר פרש עלינו את כנפיו המשמחות. הדרכים פקוקות עד להתפקע. אוטובוסים בשרשרת אינסופית מעלים ומורידים נוסעים. לאורך ולרוחב העלייה לציון נראה מרבד אנושי של כל עם ישראל. נראה שהשנה עמוס במיוחד. אך אנחנו במאהל. יש לנו מקום. בית. פיסה משלנו בתוך ההמולה. אנחנו עם הצדיק מתחילת היום ועד סופו. מתחברים לאור הגדול של סודות התורה שזורח ומאיר על כל יושבי הציון. תפילות, לימוד, סעודות לכבוד הצדיק, שעה רודפת שעה. הבעלים בציון, הנשים מתחזקות יחד והילדים משחקים עם החברים בחצר, נזהרים לשמור על חוקי הבטיחות שאנחנו משננות להם ללא הרף. שכחתי לגמרי מחנה, מהשולחן הנוזלי המכוסה עדיין, וממכשיר הפלאפון שלי שהיה קבור אי שם בתוככי האוהל. השמש נטתה למערב. התפילה, שאותה רדפתי מהבוקר, הבהבה אלי איתותי מצוקה. עוד רגע והיום פונה - נעלם, אני חייבת לחטוף אותה מהר. נטלתי את הסידור בידי. "אמא! כל הזמן מתקשרים", בתי קיפצה מעם האוהל עם הנייד המצפצף ועצרה את הסידור מלהיפתח. "הוא היה מתחת לשמיכות, ורק בגלל ששחקתי שם שמעתי אותו". 32 שיחות שלא נענו, דיווח המכשיר בלי להתבלבל. מי המתקשר? חנה! באחת נזכרתי בכמויות המשקה הממתינות לישועתם. מה קורה איתם? למה הם לא באו לקחת את הכבודה הנוזלית הזאת? עוד רגע ונגמר היום הגדול! אני מתקשרת. חנה עונה לי, כמעט נבלעת בניגוני מירון הסוערים. הם בקצה השני, ליד הציון. רחוקים מאתנו מרחק חצי שעה, אולי יותר, עם כל ההמון הממלא את היישוב. כמה רצו לזכות לח"י רוטל, ואיך ככה יפספסו הכול? "ומה עם הסגולה, רויטל?", קולה רועד, כאוב. "יש סיכוי שתחלקו אתם בשבילנו? בבקשה בבקשה... הפקק האנושי הזה לא ייתן לנו להגיע לקצה היישוב! אין לנו כנפיים לעקוף את כולם, ויש רק חצי שעה לשקיעה!", אני עייפה ויגעה אחרי יום פעילות ל"ג בעומרי עם חבורת ילדים פעילה במיוחד, אחרי כמה ימי שטח מאתגרים. כל מה שרציתי היה להתפלל בשקט. אבל חברתי נשמעה במצוקה של ממש. לחלק כמות כזאת באפס כוח? איך אפשר? לסרב לחברתי היקרה? ממש לא שייך. קמתי ממקומי, יודעת שיש רק אחד שיכול לעזור לי עכשיו. את התפילה שלי ניקזתי לבקשת כוח. כן, מעל הטבע יחולקו כאן הבקבוקים והטרופיות. התחלתי לאתר את ארבעת ילדי, ששיחקו בקרבת מקום. "ילדים!", החבורה שלי הוזנקה באחת, מביטה אלי בעיניים שואלות. "יש לנו משימה, לחלק את ה'שולחן' האורח שלנו. הוא צריך להגיע לכמה שיותר יהודים טובים וצמאים שבאו לצדיק". העיניים שלהם הוארו באחת. להם אף פעם לא נגמר הכוח. במיוחד לא לאטרקציות בדבר חלוקת ח"י רוטל בשלושים דקות. בעלי, שהיה באורח נס בקרבת מקום, נקרא אף הוא לדגל, וכבר שקענו כולנו בעשייה בהולה. הילדים הגדולים חיפשו שקיות באוהלים, מעמיסים לתוכם את השתייה ויוצאים ברגליים קלות לתוך ההמון שעדיין על ההר. אני נגררתי עם שני הקטנים שהתעקשו גם הם לאחוז בשקיות המלאות לכניסה ליישוב. אנחנו מחלקים ומחלקים, וה"ח"י" עודנו איתנו. לא נגמר. "אמא, כבד לי!", הקטן בן הארבע מניח את השקית המלאה על הארץ ומתיישב אחריה. אני מרימה אותה, וממשיכה לחלק. בעלי נותן לעוד חברים חבילות לחלוקה. אנחנו מחלקים כמעט בלי נשימה. נלחמים בדקות האחרונות שנותרו. התפילות שתכננתי להעתיר למרומים שוקעות יחד עם גלגל האש הזוהר. מי זוכר משהו בכלל? חסד לימין, חסד לשמאל. חסד לצפון, דרום, מזרח ומערב. "מי רוצה מים? אולי טרופית? אולי תיקחו שניים? מבטיחים לכם שזה מרווה וטעים, בדקנו", אנחנו משדלים את העולים האחרונים ואת היורדים המרובים ליטול מאתנו את השתייה. מדווחים לזוג הדאוג שמנסה להתקדם לעברנו, אך עדיין רחוק, שהח"י רוטל שלהם עושה את דרכו לגרונות העולים, ובוודאי פועל ישועות עבורם ברגעים אלו ממש.

הכוכבים נצצו אלינו משמי מירון המתרוקנת כשהקופסאות התרוקנו סופית. "סיימנו", בעלי מתנשף בעייפות. "ברוך השם" אני מתנשפת אחריו. החברים שהגיעו עם הכוכב הראשון מתכבדים בבקבוק מים ושתי טרופיות אחרונות ששמרנו עבורם.

המאהל פורק. עייפים ומרוצים חזרנו הביתה. האור של הצדיק נכנס אלינו ללב, לעולמים.

התפילה שלי באותם דקות האחרונות לא יצאה אל הפועל, נכון. אבל השקיית הצמאים עמדה לנו לזכות.

לתקופת השנה נפקדנו בפקודת ישועה ורחמים. חנה חברתי, שכל כך רצתה לחלק ולא עלתה לה - זכתה מהשמיים בבן זכר לאחר 10 חודשים. אני, שהקטן שלי היה כבר בן ארבע, קיבלתי בת מתוקה 11 חודשים אחר כך. תורתו מגן לנו, היא מאירת עיננו, ימליץ טוב בעדנו, אדוננו בר יוחאי!