הממשלה הולכת ומתפרקת: איפה חשבון הנפש של בנט?

ייתכן שבשעה שתקראו את השורות האלה הממשלה כבר לא תהיה קיימת, וייתכן שזה ייקח עוד כמה ימים עד שהיא תקרוס סופית. אולם ברור לכולם שהממשלה הזאת נמצאת בסוף דרכה.

ברור לכולם? אולי טעיתי בניסוח, כי כפי הנראה יש אדם אחד יוצא מהכלל שביקום שלו הממשלה יציבה ותמשיך להתקיים. אל תנסו להעמיד אותו על טעותו ולהציג בפניו את המציאות הכואבת, כי הוא פשוט לא יקשיב לכם. הוא כבר הרבה זמן לא מקשיב לאף אחד, בוודאי לאזרחים חסרי משמעות כמונו.

לצפות בראש הממשלה נפתלי בנט שוגה בדמיונות ונאחז נואשות בתפקיד ראש הממשלה, יכול היה להיות מחזה משעשע או עצוב, תלוי בטעמכם האישי. אבל מול הפיגועים מטריפי הדעת שמתרחשים בארצנו כל כמה ימים, ומול התיעודים היומיומיים שמראים כיצד אויבינו נושאים ראש ומגבירים את חוצפתם – סיפור ההזיות של בנט מתגלה כסיפור אימה שסופו מי ישורנו.

מעולם לא היה כאן דבר כזה שנבחר ציבור, בעזות מצח בלתי נתפסת, גונב את דעתם וקולותיהם של מצביעיו, ומקים ממשלה יחד עם אנשים שהתחייב מתחת כל עץ רענן ומול המצלמות באולפן שבשום פנים ואופן לא יישב עמם באותה ממשלה. זהו מעשה מקומם מאין כמוהו. מי נתן לך, אדון בנט, את הכוח והסמכות לפעול בכלל בזירה הפוליטית? זה רק בזכות המצביעים שלך! שיקרת להם ורימית אותם, ואין שום הסבר שיוכל להצדיק רמאות שכזאת!

ואלו לא רק המצביעים של ימינה. שוחחתי לאחרונה עם ידיד שנמנה על תומכיה הנלהבים של מפלגת שמאל, והוא אמר לי: "תקשיב, אני אמור להיות שמח שהנציגים שלי נמצאים בעמדות הכוח ומקדמים את הנושאים שחשובים לי, אך אין בי גרם של שמחה כאשר אני יודע שהמציאות הפוליטית הזאת נוצרה כתוצאה ממעשה רמייה".

בנט וחבר מרעיו בימינה ריסקו לחלוטין את שארית האמון שהציבור עוד נתן בפוליטיקאים. הם חשבו שהזמן יעשה את שלו, הם יובילו להישגים משמעותיים, תהיה פריחה, האמון ישתקם והציבור עוד ישתכנע בצדקת המהלך ויתמוך בהם.

אבל המציאות טפחה על פניהם. שנה חלפה והסקרים  נותרו לכל אורכה יציבים סביב אחוז החסימה – הציבור פשוט לא השתכנע.

אחרי שנה כזאת, מן הראוי היה לעשות חשבון נפש ולהסיק מסקנות. ואכן, חברת הכנסת עידית סילמן באה חשבון, הסיקה את המסקנה המתבקשת ופרשה מהקואליציה. לכאורה, ההתפכחות של סילמן והמשמעות הפוליטית של פרישתה היו אמורים לנער את בנט מחלומותיו ולגרום לו להבין שהוא נמצא בדרך ללא מוצא, הן מבחינה ערכית והן מבחינה פוליטית. אבל בנט לא מבין וגם לא יבין, הוא כבר נמצא עמוק עמוק בתהליך מתמשך של התנתקות מהמציאות.

ברחבי המדינה נקוות שלוליות דם של נרצחים מעשי ידיהם של טרוריסטים ארורים, הציבור אחוז פלצות וחי בפחד מצמית היכן יתרחש חלילה הפיגוע הבא. אולם בנט מעדיף להתעלם, ונמנע מהחלטה לפעול ביד חזקה בתוך מוקדי הטרור מפחד השותפים הקואליציוניים.

הניתוק של בנט כל כך גדול שעבור שרידות זמנית של ממשלה חסרת תוחלת, הוא מוכן לחבור למוקצים שבחברי הכנסת – חברי מפלגות שמכים שוטרים ותומכים בגלוי בטרוריסטים – ובלבד שיואילו בטובם, תמורת הטבות מפליגות ומסוכנות, לתת עוד מרווח נשימה קצר לממשלה שאין לה עתיד. מדהים ומזעזע לראות כיצד עבור בנט הכל הופך למותר, ראוי וכשר כאשר המטרה היא הישרדות פוליטית.

המסר של פרק זה בתולדות המדינה חייב להיצרב בתודעת הציבור. ראוי שילמדו אותו לדורות הבאים כמוסר השכל וכהמחשה לעומק הדיוטה אליה אנשים מסוגלים לרדת: כיצד הם מוכנים לרמות את תומכיהם, לסבול בכל יום מבוז ולעג מתמשכים, לסכן את חיי הציבור, לספוג קללות ונאצות באירועים ציבוריים, לקרוא את הסקרים המשפילים ולהבין שהם טעו טעות חמורה, ובכל זאת להמשיך להיאחז בכל כוחם בכיסאותיהם בשביל תאוות שלטון וכבוד מדומה. זהו שיעור מאלף והמחשה בהירה כיצד הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מדעתו.