רגע של התבוננות: איך בטחון ואמונה משנים את התמונה?

ראיינתי 3 נשים מקסימות, מלאות בתובנות מהותיות בעקבות אסון מירון.

היו מספר סיפורים משמעותיים שלא משים מזיכרוני, מרוב שהם מחזקים. כנראה הם צריכים להיכתב כדי שכולם יקבלו מהם, ולא רק אני אתהלך איתם בראשי.

פרידה צרפתי תיארה את כוח התפילה, כמה יש לה עוצמה בלתי אנושית בעליל, ועד כמה היא מסוגלת לבקוע שערי שמים. היא תיארה כיצד בעלה עבר תאונת דרכים קטלנית לפני 20 שנה. הרופאים אמרו לה שהגיע הזמן להיפרד... והיא אמרה אין סיכוי! בעלי יחיה, ויהי מה! ואכן היא קרעה את השמיים מרוב תפילות - והבלתי יאמן התרחש. הוא התעורר לחיים.

לפני שנתיים הוא חלה קשה בקורונה, ושוב - תיאור הרופאים המדכא... ואותו סיפור חוזר על עצמו - ה' לא יכל לעמוד בתפילותיה של פרידה הצדיקה, ואכן בעלה שוב יצא מכלל סכנה.

"אז איך זה שהוא עלה השמימה לפני שנה באסון מירון, תשאלי אותי? הרי כמו שאמרתי לך, התפילות הוציאו אותו מכלל סכנה". ופרידה ממשיכה: "פשוט, ה' לקח אותו עןד לפני שידעתי. לא היה לי זמן להתפלל... ואם הייתי יודעת - ברור לי שה' לא היה לוקח אותו.

איזו אמונה טהורה!

ובאמת, זה רק מראה לנו מהי כוחה של תפילה.

בסוף פרידה הוסיפה, שחבר טוב של המשפחה סיפר לה, שהוא ניסה בתור "הצלה" לנסות להציל את בעלה ולהוציאו מהחלון - אך בעלה אמר שיש כאן נער בן 15, וחשוב יותר להצילו, הוא משך אותו למעלה כדי שאיש ההצלה יוכל למשוך אותו. כשרצה להוציא לאחר מכן את בעלה, כבר לא היה את מי להציל...

יעל שילה, אמא לעלם חמד בן 17 בסה"כ, כמה כעס היא חשה כשנודע לה על בנה... "איך, ה'? איך? הרי הוא רק בן 17, למען ה', למה???".

צעקה שוברת מחיצות ברזל.

היא צעקה ללא קול, אך כעבור כמה רגעים היא נזכרה שבכלל הוא לא היה אמור לרדת לעולם... כמה רבנים וכמה רופאים היא פקדה עד שהוא הגיע לעולם. הילד שלה הוא בבחינת נס מעל הטבע! ובבת אחת מכעס גדול - רגש הכרת הטוב עלה בתוכה.

זה רק מראה לנו כמה הרגשות שלנו מושפעים מזווית ההסתכלות שלנו, אפילו במקרה של כאב תהומי שכזה.

סמדר מועלם, אמא לבן 17 וחצי, שגם היא איבדה את בנה באסון מירון, סיפרה שבשלושים הוא נגלה בחלום ואמר: בבקשה אל תהיו עצובים, תשמחו, שהרי היתה אמורה להגיע גזרה קשה על עם ישראל, ואנחנו, הנשמות שעלו השמימה, הסכמנו להקריב אותנו - כדי לבטל את הגזירה.

"כך היה בני", היא המשיכה, "תמיד מתהלך בשמחה ורוצה לשמח את כולם. גם בחושך הזה הוא ראה את הטוב". היא הוסיפה שלעיתים קשה לה כל כך להתרומם, והעצבות מציפה את כולה, ואז היא מסתכלת על תמונתו כשהוא מחייך, שנמצאת בסלון הבית - והיא מרגישה את החיוך שלו, ואת המשפט התמידי שאמר: "עיקר השמחה היא האמונה", ומרגישה כאילו הוא אומר לה את הדברים, וחשה כיצד החיוך חוזר לפניה.

אז איך למען ה' אפשר לחיות מתוך אמונה, שמחה ובטחון? מה, אם נשנה את זווית ההסתכלות שלנו - באמת נוכל להרגיש אחרת?

שאלות שנראה לי שכולנו שואלות את עצמנו.

שאלות למחשבה, לשיח ששווה התבוננות. כשמתאגדים יחדיו יש לנו יותר כוח להבין, להתעקש ולרצות גאולה.

אולי בזכות היום הקדוש, ל"ג בעומר, נחליט ביחד - כפי שהרבי מליובאוויטש אומר: "אשרי האיש, אשר ביום סגולה זה, יום גילוי פנימיות התורה, יתחזק ויוסף אומץ לקבוע שיעורים בפנימיות התורה… ובאור לימוד זה דווקא נחיה".

נחליט ללמוד מתוך פנימיות התורה, להתחזק דווקא באמונה ובטחון בה' ולהרגיש כיצד "מלאו כל הארץ כבודו".