אפרת ברזל: הלוואי שכל החיים אצל כל היהודים, ל"ג בעומר היה ממשיך להיות ל"ג בעומר

הלוואי וכל החיים היו בוקר.

הלוואי וכל היום היו לי מחשבות של בוקר, כוחות של בוקר, חיוך של בוקר, רעיונות של בוקר, אנרגיות של ניקיונות בוקר.

היום, לא במשמעות של היום הזה ממש, אלא היום, במשמעות של יחידת זמן השעות האלה שניתנו לנו בחלוקת החיים, היום בהתקדמותו איתי, כל יום, הולך ומוריד לי את שעון החול של הכוח, של מצב הרוח.

בלילה אני הכי פחות טובה לי. ולסביבה.

אני כמו חיה בטבע, כשהשמש מתחילה ללכת - לכו גם ממני.

בעלי אומר שיש גם בקרים בהם כדאי לשמור ממני מרחק של שקט. הוא צודק,

אבל זה, אני אומרת בכנות, שונה. כמו שיש נטילות ידיים שנראות נטילות ידיים זהות למתבונן מבחוץ, אבל סיבותיהן שונות,

כך גם בקשת השקט שלי בבוקר, שורשה אחר.

היא קשורה, לאחרונה לעונה שרוב הנשים, שלום בנות, נכנסנו אליה, עונה בה אנו מבקשות מצרך יקר:

חופש.

לבד. עם. עצמנו. חופש שמזכיר לנו בנות, כמה אנחנו נפלאות.

חופש הוא לא דבר שמקבלים,

חופש הוא דבר שיוזמים.

חופש הוא דבר שכל אחת אוהבת אחרת. קחי לך אחד לטעמך, קחי גם אחריו עוד אחד. על העוד אחד אל תודיעי מראש. תחזרי מחופש אחד, ולאט לאט תטפטפי על החופש הבא בתור. חיי המדף של הכוחות הנצברים עבורנו בחופש מוגבלים בזמן,

היי את האוחזת במחוגים.

כשאת חוזרת מהחופש, היי מדהימה, ותראי לסביבה כמה זה היה כדאי לה.

בכלל, שמתי לב שכשאנשים בבית שלנו עייפים - הם פשוט הולכים לישון. תוך שניות מתבצעת היעלמות. ואני, שמתי לב, כשאני מרגישה עייפה ורוצה ללכת לישון, אני מודיעה על היעדרותי המתקרבת ברמקולים של השבת, כאילו קצת מבקשת אישור למנוחה. גם עם זה סיימתי לאחרונה. כשאני מזהה בי עייפות, אני מתאדה. למדתי מכם, תודה.

אני חייבת לחזור לנושא הבוקר, ולנושא עליו אני רוצה לכתוב, כי אחרת יבוא הלילה, ואני אצטרך להיעלם, ולא יהיה מי שיסיים כאן את המלל.

היינו בבוקר.

בבקשה אל תעשו עלי את האבחנה הזו של טיפוס לילה או טיפוס בוקר עכשיו.

בוקר אני מתכוונת לאו דווקא נץ, אף על פי שאני ממש חברה שלו, אלא בוקר במובן הכוחות של השעות הראשונות שאדם קם בהן. זו הכוונה. כוחות ראשוניים. גם בלילה אנחנו פעילים, אבל זו סחורה אחרת.

אמא שלי תמיד אומרת לי לא לעשות שום פעולה רפואית חשובה בלילה, לא להסכים לניתוחים בלילה, אפילו פגישה עם רופא בעניין חשוב לא לקבוע בלילה. גם הוא בן אדם, גם הוא עם כוחות אחרים כשיוצאים הכוכבים.

הלוואי שכל החיים אצל היהודים ל"ג בעומר היה ממשיך להיות ל"ג בעומר. חלאקה, תסגרו חלונות שלא יכנס עשן, ורבי שמעון שלקח עמו את כל סודות העולם.

הלוואי של"ג בעומר היה ממשיך להיות מדורות בחיידר, מקהלות של בנים מזמרים,

או אם תרצו את זה בשפת התשובה,

הלוואי של"ג בעומר היה ממשיך להיות אמא שבאה לראות את ההדלקה, פוגשת אמהות שהיא פוגשת רק פעם בשנה ושואלת את עצמה, למה כולם מסתכלים עלי, האם אני נראית בסדר. נזכרת בקלחי תירס צלויים שכבר שנים לא אכלתי כי אולי הם נגועים, קרטופלאך, ודאי, איך שנים ערבבת את בר יוחאי עם בר כוכבא, הקשת והחץ, ואיך גם עכשיו אשמח שמישהו יחדד לך את מיקום התקופה בהיסטוריה. ועוד זיכרון על ילדה אחת,

שבטח גם כבר הפכה לסבתא שבאה לאסוף קרשים עם כולם, ורק עשתה את עצמה סוחבת. ילדה מעצבנת.

הלוואי שאלעזר בן ראומה, הילד הצעיר ביותר שנפגע במירון, הלוואי שהוא היה יכול לחגוג בר מצווה, שהיתה לו רק לא מזמן, ולרקוד עם כל האורחים באולם. בינתיים הוא ראה מכיסא הגלגלים את השמחה בזום ממקום אחר, כי מצבו הבריאותי לא אפשר. בינתיים אבא שלו, דב, הניח לו תפילין על יד משותקת, וראש, שמבין ויודע להתרגש ולבכות, אבל לא יכול בינתיים לדבר, להזיז ולהגיד שמע ישראל.

הלוואי שהייתי יכולה להסביר לך, אלעזר, כמה גרמת במצבך השבוע, לילדים בריאים עם ראש ויד שיכולים להניח לעצמם תפילין, הלוואי והיית יודע כמה המצווה הזו, שלא זכית עדיין לעשותה לעצמך בעמידה, כמה חיזקת נערים אחרים עם קוביות קדושות על ראשים וידיים, שמתפללים עליך שתצטרף. כל ישראל ערבים, אלעזר בן ראומה, ילד אחד מדהים.