הרב ראובן אלבז: מדוע בכה ר’ אליה לופיאן ב"אשת חיל"?

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (ויקרא כ"ו, ג').

דרשו רבותינו (תורת כהנים, הובא ברש"י): אם בחוקותי תלכו - שתהיו עמלים בתורה. כל הברכות והשפע המגיעות לאדם ולעולם כולו הם בזכות עמל התורה.

אש, מים, מדבר - אלו שלוש תכונות הנדרשות כדי לזכות לקניין התורה.

"אש" - זו התלהבות דקדושה. התורה משולה לאש - "הלא כה דברי כאש נאם ה'" (ירמיהו כ"ג, כ"ט). אי אפשר לקנות את התורה בלי רוח סוערת של חום והתלהבות. אדם צריך לגשת אל דף הגמרא עם כל החיוּת שבו, להרגיש כמו אדם מורעב שרואה אוכל מול עיניו. אש קודש!

לאש ישנה תכונה נוספת - "מה אש אינו דולק יחיד, אף דברי תורה אין מתקיימים ביחידי" (תענית ז ע"א). כשמבעירים פיסת עץ בודדת, היא דולקת זמן מה, עד שנכבית מאליה. כשמבעירים שני עצים - יוצרים מדורה.

כך התורה הקדושה: ללימוד עצמי יש מגבלה. אדם שיושב לבדו והוגה בתורה, עם כל המעלה הגדולה, חסר לו את החידוד, את הליבון של הדברים. על ידי לימוד בחברותא הדברים מתחדדים ומתלבנים. "מה ברזל זה, אחד מחדד את חברו - אף שני תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה" (שם).

נמשלו דברי תורה למים

אולם כל דבר צריך להיות בשליטה. לעתים, מרוב התלהבות בלימוד, האדם רואה מול עיניו רק את דף הגמרא, ולא רואה שום דבר אחר, כולל החברותא שלו... זה עלול להיות מסוכן. מרוב להט וחשקת התורה, האדם עלול לדרוך על הזולת. זהירות! אתה לא לבד בעולם, יש בני אדם מולך! היזהר שתורתך לא תהיה על חשבון ה"בין אדם לחברו" שלך. לשם כך אתה זקוק ל"מים",לצנן את הלהט המיותר, שעלול לחרוג מהגבולות המותרים.

ישנה תכונה נוספת למים - הם יורדים ממקום גבוה למקום נמוך. ועל כך אומרת הגמרא (תענית שם): "למה נמשלו דברי תורה למים - לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה".

התורה אינה מתקיימת אצל בעלי גאוה. נאמר: "לא בשמים היא" (דברים ל', י"ב), ודורשים על כך רבותינו (עירובין נה ע"א): "לא תמצא במי שמגביה דעתו עליה כשמים". אתה רוצה לזכות לתורה? תנהג בנמיכות קומה, בשפלות, בענווה - כמו מים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך.

הגמרא (תענית שם) מוסיפה עוד תכונה למים, כמו גם למשקים האחרים - יין וחלב: "מה שלשה משקים הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה". האחסון הטוב ביותר למשקים הוא דווקא בכלים פשוטים, כלי חרס וזכוכית. אם יאחסנו אותם בכלי כסף וזהב - הם יתקלקלו. כך התורה מתקיימת באדם עניו, לא במי שהוא גאה וגבה רוח.

חיי תורה - כמדבר הפקר 

ותכונה שלישית של התורה – "מדבר". המדבר הוא מקום הפקר, פתוח לכולם, כל העת. אין בו גדרים ומגבלות. אין בו חיים של תענוגות, עוברים בו לא כדי לחפש את הנאות העולם הזה אלא כדי לחצות אותו בדרך אל היעד.

כך הוא קניין התורה. הלומד צריך להפקיר עצמו כמדבר, לא להקפיד על זוטות, לא לדקדק בקטנות, לא לחשוב על תענוגות החיים. עליו להיות שקוע כל כולו בחיי תורה ומצוות, בלי שום סייג ומגבלה. לפעמים אדם עייף, רעב, יש לו מעט אוכל, וגם הוא לא ערב במיוחד לחכו... חלילה שהדבר ישפיע על לימודו. "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י', י"ב). התשוקה והאהבה לתורה גוברות על הכל.

עליו להפקיר את עצמו כמדבר, לא להתרגש ולהתפעל משום דבר, לא להתייחס לכל מיני הפרעות ושיבושים. מי ששם עצמו כמדבר, אין לו שום ציפיות חומריות וגשמיות, הוא מסתפק במה שיש, ואדרבה, הוא מתרחק מכל מעדנים ותפנוקים שבעולם, וכמאמר חז"ל: "עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו" (תוספות כתובות קד ע"א ד"ה לא, על פי הילקוט שמעוני פרשת ואתחנן רמז תת"ל). 

במקום גדולתו - שם אתה מוצא ענוותנותו

הענוה, כאמור, היא תנאי לזכות לקניין תורה. ומה קורה אחרי שאדם זוכה לתורה? אין זה אומר שמעתה הוא רשאי לנהוג בגאווה... אם התורה מביאה אותו לידי גבהות הלב וזחיחות הדעת, תורתו נעשית לו סם המוות. 

העניו נשאר בענוותנותו גם אחרי שזוכה לתורה, ואדרבה, התורה מעדנת את הנפש. במקום גדולתו - שם אתה מוצא ענוותנותו.

הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל היה חסידא קדישא. בזקנותו הוא עלה לארץ ישראל והחל לשמש כמשגיח ומנהל רוחני של ישיבת כפר חסידים.

בצעירותי, כשלמדתי בישיבת "תפארת ישראל" בחיפה, זכיתי לשמוע אותו כמה פעמים. בחודש אלול היו מביאים אותו לישיבה למסור שיחת חיזוק לקראת הימים הנוראים. כל תלמידי החכמים של חיפה וכן בעלי בתים בוגרי ישיבות היו באים לשמוע אותו. השיחה שלו נאמרה באידיש. לא הבנתי כל כך את התוכן, אבל די היה במראה שלו, בדיבור שלו, כדי להתעורר ולהתחזק. גם מי שלא הבין את שפת הדיבור, הבין היטב את שפת הלב. הוא היה זועק בהגייה אשכנזית: "יראת שמים!". הזעקה שלו שיצאה מלבו הטהור חדרה ללבבות.

מסופר עליו, שפעם בליל שבת, בעודו משורר את פסוקי "אשת חיל", כשהגיע לפסוק "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ", זלגו עיניו דמעות.

בשולחן השבת ישבה הרבנית, וכן כמה מתלמידי הישיבה. הם הביטו במשגיח ולא הבינו מה עורר את התרגשותו עד לדמעות, עד שפנתה הרבנית ותמהה לפשר הדבר. השיב לה רבי אליהו: "כשאני נכנס לבית המדרש כולם קמים לכבודי. אחד הבחורים מסדר לי את הסטנדר, מניח עליו את הסידור. בקריאת שמע שליח הציבור ממתין לי עד שאסיים. הדבר חוזר על עצמו בתפילת שמונה עשרה. כולם ממתינים לי בסבלנות עד שאסיים את תפילתי, ורק אז שליח הציבור מתחיל בחזרת הש"ץ".

"אני זוכה לכבוד מלכים", המשיך רבי אליהו. "אולם כשאני חושב על כך, אני נתקף פחד ואימה. מדוע כולם מכבדים אותי ודואגים לצרכי? כי הם בטוחים שאני אדם גדול, צדיק וירא שמים. אולם אני הרי מכיר את עצמי יותר טוב מכולם, אני יודע היטב את פחיתות ערכי...

"כאן, בעולם הזה, אנשים יכולים לטעות בי", אמר רבי אליהו. "מתי תיוודע האמת? כשאבוא לעולם הבא".

"שלמה המלך אומר 'נודע בשערים בעלה – בשבתו עם זקני ארץ'. הצדיק יושב בעולם האמת בחברתם של הצדיקים ותלמידי החכמים הגדולים - 'זקני ארץ'. 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה' (ברכות יז ע"א), הם מדברים דברי תורה, והוא משתתף עמם כאחד מן החבורה. אשרי חלקו!.

"אך מה יהיה איתי?!", זעק רבי אליהו, ואנחה כבדה פילחה את לבו הטהור. "כשאבוא לעולם האמת, יאמרו לי: כשהיית בעולם הזה ישבת ב'מזרח', אם כן גם בעולם העליון נושיב אותך ב'מזרח', יחד עם 'זקני ארץ'. חבורת הצדיקים הגדולים ידברו ביניהם בדברי תורה, ואני? - בור ועם הארץ שכמוני, לא יהיה לי מושג על מה הם מדברים. אני, הקטן והדל בתורה ובמעשים, אאלץ לנשוך את שפתי ולנצור את לשוני. קלוני יתגלה ברבים. בושה וכלימה תכסה את פני, ולא אבכה?!".

הוא אשר אמרנו: במקום גדולתו - שם אתה מוצא ענוותנותו!