פרשת בחוקותי: על פי מה נקבע ערכו של אדם אחד?

פעמיים בתורה מובאות פרשות תוכחה ונבואות קשות העלולות להתממש חלילה, אם בני ישראל לא ילכו בחוקות התורה. הפעם הראשונה היא בפרשת בחוקותי, והפעם השנייה היא בפרשת כי תבוא שבספר דברים. המפרשים מבארים את ההבדל שבין שתי הפרשות ואת הייחודיות של כל אחת מהן.

הרמב"ן כותב נקודה מעניינת, שמעבר לפשט הפסוקים, אשר ללא ספק הם אקטואליים ומכוונים לכל דור ודור, התוכחה המובאת בפרשתנו מרמזת על חורבן בית ראשון, והתוכחה שבספר דברים מרמזת על חורבן בית שני. כדאי לעיין בדבריו הנפלאים ולראות כיצד הוא משווה ומקביל בין התוכחות האמורות למה שקרה בפועל.

אחת ההשלכות החשובות היוצאות מדברי הרמב"ן, היא שלכאורה לא ייתכן חורבן שלישי, שהרי אין בתורה תוכחה שלישית, פרט לאלו של בחוקותי ושל כי תבוא, ואכן, הגאולה השלישית תהיה גאולת עולמים.

ההפטרה לפרשת בחוקותי לקוחה מתוך ספר ירמיהו, והיא משלימה את התוכחה שבפרשה. ירמיהו הנביא מוכיח את עם ישראל וההפטרה מסתיימת בפסוק: "רְפָאֵנִי השם וְאֵרָפֵא, הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה". פסוק זה, אמנם הוא סיום ההפטרה, אולם בדברי הנביא הוא מוזכר בשיאה של התוכחה, והוא איננו מתאר נחמה וגאולה אלא בקשה ושאיפה לישועה ורפואה שאינם נראים כרגע באופק.

ההפטרה הזו איננה הפטרת נחמה כבשאר הפטרות הנחמה, והיא לא באה לתאר "עתיד ורוד" שיחליף את ההווה הקשה, אלא היא מעבירה מסר אחר, חשוב מאוד – ביטחון. נסביר. לאורך הפרשה, התורה מגוללת בפנינו עליות ומורדות הבאות בעקבות מעשי העם. אלוקים מביא על עם ישראל חרב נוקמת נקם ברית, חמת קרי, מניס אותם לפני אויביהם ועוד, ובסיום הפרשה מחזיר אותם לארץ השוממה בזכות ברית אבות. הפרשה לא מתארת את תגובתם של בני ישראל ואת הקשר שלהם עם הבורא בעקבות הצרות הבאות עליהם, ואת הנקודה הזו משלימה ההפטרה.

ההפטרה פותחת בדברי ביטחון – "השם עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה", כן, השם הוא הכוח, העוז והמפלט שלנו ביום צרה, והיא ממשיכה: "כֹּה אָמַר השם, אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן השם יָסוּר לִבּוֹ. וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב. בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בהשם וְהָיָה השם מִבְטַחוֹ. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי". מידת הביטחון היא ההצלה של האדם בתוך עת צרה וצוקה.

קריאת ההפטרה מראה לנו את המאבק המתחולל בתוך נפש האדם בין תחושת אקראיות מקרי העולם לבין הביטחון בהשגחת השם על כל פרט. ידועים דברי הרמב"ם: "ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, יידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן... וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה 'והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי', כלומר, כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי, אוסיף לכם חמת אותו קרי". כשיש צרה, עלינו לבטוח שהיא מכוונת אלינו בדקדוק רב.

מן הראוי להביא את דברי ה"חזון איש" ביחס למידת הביטחון: "טעות נושנה נתאזרחה בלב רבים במושג ביטחון. שם ביטחון המשמש למדה מהוללה ועיקרית בפי החסידים, נסתובבה במושג חובה להאמין - בכל מקרה שפוגש האדם והעמידתו לקראת עתיד בלתי מוכרע ושני דרכים בעתיד, אחת טובה ולא שניה - כי בטח יהיה הטוב, ואם מסתפק וחושש על היפוך הטוב הוא מחוסר ביטחון. ואין הוראה זו בביטחון נכונה, שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי השם וגמולותיו יתברך. אבל עניין הביטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו יתברך". הביטחון בבורא עולם איננו אופטימיות שהשם יגמול לאדם דברים נעימים ושבטוח יהיה טוב, אלא האמון בו שכל מה שיקרה לאדם הוא המתאים ביותר עבורו, וזהו המסר העיקרי של ההפטרה.

מיד אחרי פרשת התוכחה, כותבת התורה את פרשת ערכין. כאשר אדם נודב לבית המקדש ערך של חפץ מסוים, הוא מחויב לקיים את נדרו. למשל, אם אדם אומר: ערך חפץ פלוני עלי, הוא מחויב לנדב לבית המקדש את דמי ערך החפץ. מה קורה כאשר אדם אומר "ערכי עלי", או "ערך פלוני עלי"? כיצד ניתן להעריך אדם? התורה קובעת את הכללים הבאים: ערכו של ילד מגיל חודש עד בן חמש שנים הוא חמישה שקלי כסף לזכר, ושלושה שקלים לנקבה. ערכו של נער מגיל חמש שנים עד היותו בן עשרים שנה הוא עשרים שקלים לזכר, ועשרה שקלים לנקבה. ערכו של אדם מגיל עשרים עד גיל שישים הוא חמישים שקלים לזכר, ושלושים שקלים לנקבה. ערכו של אדם מבוגר, מעל גיל שישים, הוא חמישה עשר שקלים לזכר ועשרה שקלים לנקבה. המתחייב לשלם את ערכו של תינוק שגילו לא עולה על חודש, אינו משלם כלום.

ברור, שהמספרים הללו אינם משקפים את הערך האמתי של בן אדם. לאדם אין מחיר. מדובר במספרים סמליים שהתורה מייחסת למגדרים שונים ולגילים שונים (הפרטים של פרשה זו והסבר למספרים הם מעבר להיקף של מאמר זה, ישנה מסכת שלימה הנקראת "ערכין" העוסקת בעניינים אלו).

מה הקשר בין התוכחה לפרשת ערכין?

ישנו הסבר על דרך המוסר.

עם ישראל לא נותן לכל הצרות והרדיפות להגדיר את זהותם הפנימית ואת פנימיותם היהודית. למרות הכל, יש לעם ישראל כוח לאסוף את עצמו ולבנות את עצמו מחדש. מהיכן אסף העם היהודי את הכוח לצאת מכל אסון עם האומץ והביטחון לבנות מחדש ולשגשג ברוח ובגשם? התשובה טמונה בפרשת ערכין. לאחר שהתורה מונה את הסבל שהיהודים עלולים לחוות מהעמים הסובבים אותם, היא ממשיכה לדון בערכו של כל אדם בודד. לא משנה מה יקרה לך, מה יעשו לך, מה תעבור - יש לך ערך כיחיד וכחלק מאומה. הערך שלך יכול לתרום לבית המקדש ולגילוי הנוכחות האלוקית בעולם.

רבים מהאנשים חווים אובדן ואבל, רבים גם האנשים שמקטנותם אמרו להם שהם לא שווים הרבה ואין להם סיכוי להצליח, אולם באה התורה ומלמדת אותנו, שאחרי שחווית סערה בחייך, לאחר שסיימת לקבל "תוכחה", תוודא מול עצמך שאתה לא מאפשר לחוויות ולמסרים הללו לגרום לך לפקפק בערך העצמי שלך בעיני אלוקים.

אולי מאתגרים אותך, אבל תמשיך להילחם למענך ולמען הכלל. אתה שווה את זה.