בורא נפשות רבות – וחסרונן: ממתי מודים על החסרונות?

מסופר על הרב אריה לוין זצ"ל, שהלך יום אחד ברחוב, ומולו הלך תלמיד שלו. כשהתלמיד ראה את הרב, הוא היה נבוך מאוד, כי הוא לא לבש את הכיפה באותו זמן... הוא ניסה לעבור כביש, כדי שהרב לא יראה שהוא מסתובב כך, אבל הכביש היה עמוס, ובינתיים הרב התקרב, ולכן התלמיד הקדים לו שלום, והתנצל שהכיפה עפה לו קודם ברוח... הרב חייך וענה לו: "הכל בסדר. אני אדם די נמוך, אני רואה רק עד הגובה של הלב"...

הרב אריה לוין לא היה יוצא דופן. הרבה מגדולי ישראל הירבו להשתמש במשפטים כדוגמת: "אין ילד רע, יש ילד שרע לו". אם ילד מתנהג בצורה לא ראויה, זה אומר שכואב לו משהו. בלי להבין את היסוד הזה, קשה מאוד לאמץ סט כלים מתאים. בלי לסגל מבט אמפתי, קשה מאוד להגיב בצורה עניינית ומקצועית, שתעזור לו להבריא.

כנראה גם אנחנו צריכים יותר לראות את הלב. זה לא קל, כי עם הילדים שלנו זה טעון, קשה לראות ולהבין את הכאב. כנראה, כדי לראות את הלב צריך לסגל מבט פחות ביקורתי ושיפוטי. זה הטעם במשנה במסכת אבות: "איזהו חכם – הלומד מכל אדם, שנאמר: "מכל מלמדי השכלתי". לא מדובר כאן רק על חסד עם הזולת, לתת לבריות להרגיש כאילו אני מכבד אותם, כאילו אני מקשיב להם. ממש לא. זה הרבה יותר עמוק. כתוב בספרים שכל אחד מקבל חלק ופתח משלו להתחבר עם החכמה ועם הקדושה, והפתח הזה הוא חלקי. אני לא יכול לחשוב שכל החכמה וכל האמת אצלי בכיס. יש סוגי לימוד שאין לי, וזה לא מחוסר זמן, אלא בהגדרה, הדרך היחידה שלי לקבל אותם היא רק דרך הזולת. רק כאשר אהיה במצב של: "מקבלים דין מן דין", ואתייחס לחבר בכבוד, רק אז אוכל לקבל את נקודת החכמה שיש לו. רק אז הקשר לא יהיה חד צדדי, אלא יאפשר לי לקבל את נקודות החכמה והחיבורים לקדושה שיש לו, ובהם אני חסר.

אולי כל זה מרומז בברכה: "בורא נפשות רבות וחסרונן". זה ביטוי מוזר, בד"כ אני מודים לקב"ה על מה שיש לנו, לא על מה שחסר לנו. שמעתי מהרב זקס הסבר מקסים - רואים כאן שגם על החסרונות צריך להודות. אם לא היה חסר לנו דבר, לא היינו זקוקים זה לזה. היינו בודדים ומכונסים בתוך עצמנו. העובדה שאנחנו שונים זה מזה, משמעה שמה שחסר לי - יש למישהו אחר, ומה שחסר למישהו אחר - יש לי. מול רבנים או אנשים גדולים קל יותר להבין את זה. מול ילדים או מול תלמידים, בטח אלה שמאתגרים, זה הרבה יותר קשה. הם קטנים. אבל זה זמני, הם עוד יגדלו, והעובדה שאני גדול מהם, לא מתירה לי לזלזל בכבודם או להמעיט מחשיבותם. גם להם יש נקודות שבהם אני חסר, ועליהם נאמר: "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך". אז נכון, צריך להפעיל מסננים ופילטרים, אבל כדי שגם הם יצליחו להפעיל מסננים משלהם, צריך לראות את הלב שלהם, במבט אוהב ומכבד.