סיון רהב מאיר: כשסופרים – זוכרים. כמה התקדמנו בספירה מאז ועד היום

אנחנו בעיצומם של ימי ספירת העומר. התחלנו בפסח, ואחרי ל"ג בעומר שנחגג השבוע נמשיך לספור עד ליום החמישים, לחג השבועות, חג מתן תורה.

בתיה אייזן, גרפיקאית צעירה, שלחה לי השבוע את הסיפור המשפחתי שלהם על ספירת העומר, כדי שלא יישאר רק במסגרת המשפחתית: "1944. אושוויץ, פולין. השואה מגיעה גם ליהודי הונגריה. הגרמנים מצידם מזרזים את קצב ההשמדה. רכבת עמוסת משפחות מגיעה למקום החשוך והשפל ביקום, ומשפחתו של סבי ז"ל, חיים צבי ראטה, מגיעה גם היא. בתוך כל הבלגן והחושך והרוע סבי ראה עשן שחור וסמיך מפלח את השמים. למראה הפליאה שלו, הוא זכה לקבל הסבר מאחד מוותיקי המקום: 'רואה את העשן הזה? זו המשפחה שלך'. זה היה היום ה-41 לספירת העומר. מ"א בעומר, אותיות אם. אמא. כך עשה לעצמו סבי סימן שלעולם לא ישכח את יום פטירת אמו.

"כמעט שנה אחר כך, שוב ספירת העומר. בשנה הזו הוא טולטל, הורעב, עבד עבודות בכפייה, ובסופה נשלח ל'בית חולים' במחנה, שכדי להגיע אליו צעדו ימים ארוכים בשלג. 'בית החולים' הזה לא היה כמובן מקום שבו קיבלו טיפול רפואי כלשהו, אלא מקום עזוב בקצה המחנה שאליו נשלחו אנשים לבלות את ימיהם האחרונים בעולם. סבא זכה, ולחדרו נכנס לא אחר מאשר אביו, ששכב בסמוך אליו. שם הוא גם נפטר. סבא התעקש לצעוד אחריו מעט בדרכו האחרונה בלוויה צנועה וכואבת של בן את אביו, הרב יואל. והיום הזה היה היום ה-31 בעומר. ל"א בעומר. יו-אל. כך עשה לו סבי סימן, לזכור את יום פטירתו".

הסבא ניצל, וכך זכר וציין במשך שנים את ימי הזיכרון של הוריו. אנחנו סופרים גם בדורנו, מפסח עד שבועות, אבל כמה התקדמנו.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".