עבדאללה: "אני יהודי, ומשפחה ערבייה חטפה אותי בילדותי"

'"רב אל יהוד, אני חייב עזרה שלך' – הצעקה הזאת, ובעיקר המבטא שבו הדהדה, הקפיאו את דמי", פותח הרב יצחק דוד גרוסמן, רבה של מגדל העמק, את סיפורו. "אברך צעיר הייתי, ואת אותו יום שבין כסה לעשור ניצלתי, כמו בכל שנה, למצוות הסוכה. ירדתי בקרבת ביתי לחורשת עצים הסמוכה ליישוב זרזיר. שם קיוויתי לקטוף ענפים מן ההפקר, שיהיו לנו לצל סוכה. הצעקה הזאת שינתה את תוכניותיי.

"לפניי ניצב נער צעיר, בדואי בעל אישונים בוערים בטוהר לא ברור. הוא היה ממש להוט לדבר. בלי שום הקדמות הוא ירה את העובדות בעברית משובשת, שמתוכה חילצתי את המילים הבאות: "יש לי מה להגיד לרב. אני יהודי. נחטפתי. תחזיר אותי להורים שלי ולעם שלי". האמת היא שלא נטיתי להאמין לו. זה היה נשמע רע מדי מכדי להישמע אמיתי, אבל הוא התעקש והוסיף דמעות נוגעות ללב.

"עבדאללה קראו לו, והיו לו ראיות. הוא אמר לי "פעם הצצתי בתעודת הזהות של הערבייה הזו, שמתיימרת להיות אמא שלי, וראיתי באיזו שנה היא נולדה. וראיתי שהיא צעירה מדי, והיא לא יכולה להיות אמא שלי", אבל אני עדיין לא השתכנעתי שדיבוריו הם אמת. ואז... הוא פרץ בבכי קורע לב, ואמר "אני לא המצאתי את זה, הרב. השרת בבית הספר שלי גילה לי את זה בסוד. הוא אמר לי שאני יהודי חטוף". הרבה לא יכולתי לעשות. כל מה שיכולתי לעשות באותו רגע היה לתת לו את הפרטים שלי ואת כתובת ביתי. "בוא אליי בחג הסוכות, ונראה מה אפשר לעשות", אמרתי לו וחשבתי שבזה הסתיים הסיפור. אבל להפתעתי בחול המועד הוא דפק על דלתי וסיפר את סיפורו מחדש.

"בהשגחה פרטית נכח אז בסוכתי ידידי, העיתונאי הוותיק עמנואל אלנקוה. למחרת הוא פרסם את הסיפור בצירוף תמונה של הבחור. הפרסום – אם להתבטא בעדינות – הוסיף גם אותי לרשימת המסתכנים בהברחת ילד. יום אחרי הפרסום, לפנות בוקר, אני שומע דפיקות על דלת הסוכה. זינקתי ממיטתי ומיהרתי לפתוח. ניצבה שם סיעה שלמה של משפחה ממושב תירוש. גם להם לא היה זמן להקדמות. "ראינו את התמונה", צעק האב בהתרגשות, "זה הילד שלנו, ויש לנו סימנים". באותו זמן ישן עבדאללה שנת ישרים על מיטתו בסוכה הסמוכה. פסוקו של דוד המלך כאילו והדהד לנגד עיניו: "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני" (תהילים כז, י). בזכות ידידי העיתונאי הוא זכה אז לפומביות וחולל קידוש שם שמים.

"המתנו עד שעבדאללה יקום משנתו, ועד אז שמעתי את הסיפור מפיו של ראש המשפחה: היה זה בשנים שלפני קום המדינה. היה להם ילד קטן ויפה תואר, ובאחד הימים עזב את הבית ולא שב. שבועות של חיפושים ושנים של תקוות לא הועילו כלום. "יש לנו סימן מובהק", התפרצה לדיון אישה מבוגרת שישבה בצד נרגשת, והוסיפה "אין לי ספק שזה הוא". המשפחה הסבירה שזו המיילדת של הילד, והיא המשיכה לספר: "כשהוא נולד הוא עבר ניתוח. יש לו צלקת גדולה בגב. אי אפשר להסתיר את זה". 

"אחרי כמה רגעים נכנס לפתע עבדאללה לסוכה. האב לא השתהה אפילו רגע. הוא הרים את חולצתו של עבדאללה.

"מראה הסימן הבולט שעל הגב מצמרר את עורי גם בשעה זו כשאני נזכר בזה. את הרגעים הבאים של המפגש המאוחר קשה לתאר במילים. בעיקר היו שם דמעות.

"בבוקרו של אותו יום כבר קבלתי אזהרה חמורה ממפקד המשטרה שהגיע במיוחד לביתי. "הבדואים משתוללים מזעם", הוא אמר. הוצמדה לי אבטחה. עבדאללה נשלח לבדיקה גנטית. בינתיים מיהרתי ליצור קשר עם החמולה הבדואית, התנצלתי עמוקות והסברתי את הסיטואציה. "מחר יגיעו תוצאות הבדיקה, ונראה עם מי הצדק", סיכמנו.

בלב הולם פתחנו את מעטפת התוצאות.

עובדיה בן ישראל חזר לחיק העם היהודי", מסכם הרב את סיפורו המרגש.

באדיבות אתר 'דרשו', מתוך עלון 'ליקוטי שמואל'