פניני עברית: האם המפקח בהכרח גם פיקח? ואיך זה קשור לעיוורון?

קורה לא פעם שאדם עוסק בסוגייה תלמודית עמוקה, או בכל תחום דעת סבוך, ואינו מוצא את ידיו ואת רגליו. תחושה של עיוור המגשש באפילה. הוא מנסה את כוחו פעם ופעמיים, ואינו מתייאש. כאשר הוא מוצא קצה חוט והתמונה מתחילה להתבהר, הוא חש שנפקחו עיני שכלו. ובכלל, מי שאינו בקי בתחום מסוים, גם הוא בבחינת עיוור. הוא זקוק ליד תומכת שתושיע אותו ותוציא אותו מהמבוי הסתום.

כוח הראייה אינו מצטמצם להיבט הפיזי בלבד, אלא גם ואולי בעיקר, בעיני השכל, בבינה ובדעת. כך הובא בכתוב: "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג', ה'), או: "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם" (בראשית כ"א, י"ט). גם בספרות חכמים ז"ל השתמשו בראייה במובן של שכל, למשל: "ורואה אני את דבריהן מדברי" (משנה כלאים ב', י"א). לא ייפלא אפוא שחכמי הסנהדרין נקראו בכתוב עיני העדה: "אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה" (במדבר ט"ו, כ"ד). הם העיניים הרוחניות של העם. בית הדין הגדול מורים לעם את הדרך אשר ילכו בה.

ההיפך מהעיוור הוא הפיקח, כלשון הכתוב: "מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר" (שמות ד', י"א). יש פיקח הרואה בעיניו, ויש פיקח שראשו פתוח ויש לו מח בקודקודו. מצאנו את המילה לפקח במובן פותח בדברי חכמים ז"ל: "המפקח את הגל" (משנה פסחים ח', ו'), כלומר פותח גל אבנים שייתכן שקבור אדם תחתיהם ויש חשש שימצא מת. כשם שניתן לפקוח עיני זולתו ולהחכימו, ניתן גם לעוור פיקח. יש דברים שבכוחם לעוות את שיקול הדעת והשכל הישר, כגון שוחד: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים" (שמות כ"ג, ח'). תועלת אישית, אינטרסים ויהירות עלולים לשבש את הראייה...

לעיתים יש יתרון לעיוור שאינו רואה בעיניו, לעומת מי שאינו רואה בעיני שכלו. את העיוור נקל לזהות על פי סימנים חיצוניים, ואחרים יודעים לסייע לו להתמצא במרחב. אולם מי שעיני שכלו מוגבלות, הדבר נסתר מאחרים, וייתכן מאוד שאף הוא אינו מודע כלל למומו.

בארמית נקרא העיוור בשם סומא או סגי נהור. ומכאן ללשון סגי נהור, שפירושה המילולי הרבה אור, ומשמעה ההיפך מהנאמר. על פי המקורות, השימוש בלשון זו נועד כדי להשתמש בלשון נקייה (ראה מדרש שכל טוב, שמות י"ב). על פי המדרש, מסתבר שבעבר הבחינו בין סומא שאינו רואה בשתי עיניו, לסגי נהור שרואה באחת מעיניו (ראה ב"ר פרשת נח פרשה ל').

כידוע, כאשר תקנו אנשי הכנסת הגדולה את הברכות, ובכללן ברכות השחר הנאמרות בכל יום, השתדלו חכמים לבסס את הברכות על לשון המקרא. לכן כאשר תקנו את הברכה "פוקח עיוורים", התבססו על הכתוב: "ה' פֹּקֵחַ עִוְרִים ה' זֹקֵף כְּפוּפִים" (תהלים קמ"ו, ח'). ונקנח דברינו במפקח. במסגרת תפקידו נדרש המפקח להשגיח ולבחון מעשה שנעשה על ידי אחר. הוא לא רק רואה את מעשה אחרים, אלא גם אמור לפקוח עיניהם כדי שעבודתם תהיה מקצועית ויעילה יותר.

אילן חיים פור הוא מחבר הספרים "הפכים במקרא ובלשון חכמים" ו"אוצרות רבנו בחיי".