ג’ניפר לופז בסיפור חיים מטלטל: "הריון אחרי אירוע מוחי? השתגעת?"

את השיחה עם ג'ניפר לופז אני מנהלת בשעת ערב מאוחרת, אחרי ששני הקטנים שלה נרדמו. שני קטנים, לא רק אחת, מה שהיה כל כך לא ברור מאליו עד לפני קצת יותר משנה. "אני עוד זוכרת איך בברית של בננו, ראיתי את האורחים בוכים בדמעות של אושר סביבי", היא אומרת. "ידעתי שאני מחזיקה נס בידיים, ושכל הקשיים שהיו בדרך, היו שווים את זה. הסתכלתי במבט לאחור - על ההתנגדות הגורפת של הרופאים, על ההריונות שקדמו להריון הזה ונפלו, על כל הזריקות שעשיתי, התרופות שהיה עליי לקחת והסבל הגופני. והיה ברור לי שלמרות הכל, עשיתי את הבחירה הנכונה". 

לפני כ-4 שנים, בגיל 25 בלבד, עברה ג'ניפר אירוע מוחי. באופן ניסי, מערכות גופה לא נפגעו, אך בעקבותיו הודיעו לה הרופאים כי לא יהיה יותר אפשרי עבורה לשאת הריון. הם חששו מאירוע מוחי נוסף שעלול להגיע כתוצאה מכך, והבהירו כי אין אפשרות לקחת סיכון משמעותי כזה. ג'ניפר קיבלה את דבריהם בהבנה, אבל הלב שלה לא היה שקט. הכמיהה להרחיב את המשפחה לא נתנה לה מנוח. כל זאת, עד שפגשה את ד"ר חוסה כהן, שלא עצר רק בשלב הסיכונים, והיה מוכן לפרוש בפניה את התמונה כולה. בעידודו, קיבלו היא ודייגו בעלה את ההחלטה. הם יצאו לדרך, בלי לדעת איך יעבור המסע. 

דמעות אצל הרופא

הסיפור כולו התחיל בבוקר רגיל למדיי. "עבדתי אז כמטפלת בתינוקות, ובתי הבכורה היתה בת שנה ו-4 חודשים. נחתי מעט על הספה, וכאשר שמעתי שבתי מתעוררת באתי לקום אליה. במקביל, קיבלתי הודעה במכשיר הנייד מבעלי. רציתי לקחת את המכשיר איתי, אך כאשר ניסיתי להחזיק אותו, הוא נפל לי מהיד. ניסיתי שוב, ועוד פעם, ובפעם השלישית בה הוא נפל, עלתה בראשי המחשבה שמא עברתי אירוע מוחי. עד לאותו יום הייתי אישה בריאה, וידעתי שהסיכוי שיקרה לי דבר כזה בגיל צעיר כל כך הוא נמוך מאוד. אחר כך קמתי מהספה, וגיליתי שרגל שמאל לא עונה לי. היה לה קשה ללכת באופן יציב".

ג'ניפר שלחה על כך הודעה לאמה, שהיא אחות ומבינה בתחום. "כאשר אמי ראתה את ההודעה, היא ביקשה שאפנה באופן מיידי למוקד עזרה ראשונה", היא נזכרת. "לקח זמן עד שהגעתי לשם, ובכלל עד שראיתי רופא. מהמוקד הופניתי לבית החולים, ולבדיקה נכנסתי רק בשעות הערב. לאורך כל השעות האלה הרגשתי קצת חולשה גופנית, אך לא ראיתי סיבה למהר. הנוירולוגית שקיבלה אותי, תפסה מיד את העובדה שהרגל, היד והלשון לא פועלות באופן תקין, ולא האמינה שאני מתהלכת כך מהבוקר. היא שלחה אותי במהירות לבדיקות מקיפות, מהן התברר שעברתי אירוע מוחי. הפתעה נוספת חיכתה לי באותן בדיקות, והיא - שאני בהריון. באותו לילה, בעודי שוכבת במחלקת טיפול נמרץ, רצו במוחי מחשבות דואגות בקשר לעתיד הצפוי לי ולעובר שבבטני. פחדתי שמא אצטרך בשלב כלשהו לוותר עליו כדי לשמור על חיי".

איך אפשר להסביר את העובדה שגופך תפקד כמעט כרגיל לאחר האירוע המוחי?

"מה שקרה הוא, שאחד העורקים המעבירים דם למוח נסגר, אך לא היה זה בגלל קריש דם, אלא מסיבה לא ידועה. מצב זה התהווה לאורך תקופה, וברגע שהמוח הבין שהעורק לא מעביר אליו מספיק דם, הוא יצר כלי דם קטנים יותר, שהעבירו את הדם במקומו. למרות שבמשך חודש וחצי ניסו להבין את הסיבה לאירוע המוחי, הדבר נותר עד היום בסימן שאלה. עם זאת, היה כאן נס אדיר, וכרגע המצב הוא שהמוח ממשיך לקבל דם מאותם צינורות קטנים. מידי פעם עליי להיבדק, כדי לוודא שהמערכת המעקפים המופלאה הזו עדיין מתפקדת".

מאז אותו אירוע, הודיעו הרופאים לג'ניפר כי לא תוכל לשאת עוד הריון. "אחרי שבוע במחלקת טיפול נמרץ, התגלה כי אני נושאת הריון חוץ רחמי, שנפל מעצמו. בגלל שהאירוע התרחש בזמן שהתחיל הריון, הרופאים חששו לאיזשהו קשר ביניהם", היא מסבירה. "אני מצידי המשכתי לבקש שיבדקו שוב את הנושא, כדי למצוא דרך בה יתאפשר לי ללדת ילד נוסף. באחת הפעמים האלה אמר לי רופא מילים שהכאיבו לי מאוד. הוא אמר: 'יש עוד דרכים להביא ילדים לעולם'. הבנתי שחשוב לו לשמור על בריאותי, אך הרגשתי שהוא לא מבין עד כמה חשוב לאמא לגדל ברחמה את הילד שלה". 

כך המתינו ג'ניפר, ודייגו בעלה, במשך 3 שנים מטלטלות. "בכל פעם שביקרתי אצל רופא, ושמעתי על כך שמדובר בסכנת מוות, הייתי יוצאת ממנו בוכה. פחדתי לשאת הריון נוסף, ואמרתי לעצמי שיש לי ילדה קטנה בבית, ואם יקרה לי משהו - מי ידאג לה? סביבי נשים המשיכו ללדת בשמחה, ואני נותרתי מאחור. היה גם תסכול סביב העובדה שאני מתפקדת כאישה בריאה לחלוטין, ובכל זאת מוגבלת כל כך בתחום הזה. לא יכולתי להשלים עם הגזירה, והרצון לילד נוסף היה חזק מאד. לכן המשכתי לחפש את הדרך בה אוכל לזכות לכך".

עם הבטן גדלה האמונה

הרגע לו ייחלה ג'ניפר כל כך, הגיע בדמותו של פרופסור חוסה כהן, נוירוכירורג במקצועו. "הוא ראה בעיניים שלנו את הרצון הבוער, והחליט לא לשלול על הסף את האפשרות להריון נוסף", היא אומרת. "הוא הסביר לנו איך בדיוק עובד המוח, ואמר שהסיכויים שלי להגיע למצבים כמו סוכרת הריון, לחץ דם גבוה, בעיות בדם, ובעקבות כל אלה - אירוע מוחי נוסף, הם גבוהים יותר. אולם יחד עם זאת הוא גם ידע לציין שהסיכוי לכך שההריון יעבור בשלום עומד על 85%. שמונים וחמישה אחוזים, זה המון! בנוסף הוא הסביר כי ככל שעוברות השנים והגיל שלי מתקדם, הסיכון רק יכול לגדול. פרופ' כהן היה הרופא היחיד שפרש את התמונה באופן שקול לשני הצדדים, בלי לחשוש לשמו הטוב, ואחרי שעשה זאת, הותיר בידינו את הבחירה". 

לראשונה ראו מולם בני הזוג לא רק סיכונים, אלא גם סיכויים. "קיבלנו את ההחלטה ללכת על זה, מתוך אמונה שאנחנו בידיים של ה', ומקבלים את כל מה שהוא יביא", אומרת ג'ניפר בהתרגשות. "זה לא היה פשוט, והתחלנו עם הריון שלא התפתח. בעקבותיו, עלו אצלי שוב פחדים וחששות לגבי ההמשך. אלא שעם הזמן שעבר והתפילות הרבות שנשאתי, שבה והתחזקה בתוכי תחושת הבטחון בה', ובכך שהוא יעזור לי לעבור את הכל. האמנתי גם שאם זה לא קורה בדיוק מתי שאני רוצה, אז כנראה אין זה הדבר הנכון עבורי באותו זמן. אחר כך חיכינו יותר משנה וכבר חשבנו לשקול טיפולים. כמה ימים לפני התור שנקבע עבורנו לרופא פוריות, גילינו לשמחתנו שכבר אין צורך להגיע אליו. ההריון התחיל, מהול בפחד ושמחה גם יחד".

מאיפה הכוח לקבל החלטה כזו, ולעמוד איתה אחר כך מול כל הרופאים?

"גם אני שואלת את עצמי את השאלה הזו, ולא כל כך יודעת לענות. אני כן יודעת שהיה שם רצון גדול שהוביל קדימה, ואמונה שיש מנהיג לבירה. לרופאים המופתעים, ששמעו על הבחירה שלי, הצעתי ללכת איתי ולעזור לי, במקום להמשיך להתנגד למהלך ולומר לי עד כמה אני טועה. זה לא היה פשוט, אבל אני הייתי נחושה בדעתי. פרופסור כהן המופלא, מצידו, המשיך לתמוך בנו לאורך כל הדרך. הוא אמר לי פעם אחת: 'את דתיה, אישה מאמינה, נכון? אז לכי עם האמונה הזו'".

אבל גם שם לא תמו הנסיונות. "עם התקדמות ההריון, הורתה אחת הבדיקות על סיכוי גבוה לתסמונת דאון, ומיד עלתה בליבי דאגה איך אצליח להתמודד עם תינוק לא בריא", נזכרת ג'ניפר. "התחלתי שוב לומר לעצמי שאולי לא הייתי צריכה לקחת את הסיכון, ואפילו תהיתי שמא זה סימן משמיים לכך שעליי לוותר על החלום. באותם ימים קשים, דיברתי עם ה', ולבסוף אמרתי לו: 'את כל מה שאתה רוצה, אני מקבלת'. הרופא המליץ לנו לעשות בדיקה מעמיקה יותר, כדי לראות אם אכן זו המציאות, ולאורך השבוע בו חיכיתי לתוצאות הבדיקה, בקושי הצלחתי להתרכז, לאכול או לישון. הימים עברו עליי בבכי ותפילות, וכל הזמן חזרתי ואמרתי לה' 'מה שאתה רוצה אני מקבלת'. בסופו של אותו שבוע התקבלה הבשורה המשמחת, כי התינוק בריא לחלוטין. אחרי ששמעתי את התשובה הזו, התחזקתי באמונה אפילו יותר".

לצד כל זאת, השתדלה ג'ניפר גם להודות על הכל. "אמרתי תודה על עצם ההריון, שלא היה פשוט להגיע אליו, על הזריקות שהיה עליי להזריק לעצמי יום, על לחץ הדם שהיה עליי למדוד, על הבחילות הקשות, ועל כל הפחדים והחששות. עברתי דרך לא פשוטה, אבל הרגשתי שהכל שווה את המתנה שבסוף".

מסע לילד, מסע ליהדות

לפני חצי שנה הגיע הרגע המיוחל, ובנם של ג'ניפר ודייגו יצא לאוויר העולם. "קראנו לו אלעזר רפאל, בתודה לה' שעזר לנו, ובתפילה שנזכה להמשיך בבריאות", היא אומרת בהתרגשות. "בני המשפחה והחברים, שהתפללו עלינו לאורך כל הדרך, גם הם התרגשו מאוד. חודש וחצי אחר כך הוקל לנו בשנית, כשהמצב ההורמונלי שלי התייצב, וידענו שעברתי את השלב המסוכן לגופי".

מסע זה הוא לא הראשון אותו עברה ג'ניפר בחייה. "נולדתי באקוודור למשפחה לא יהודיה, ובשלב מסוים הכירה אמי יהודי מאורוגוואי, ועברה תהליך גיור כדי להינשא לו. בעקבות זאת, בגיל 14, הגעתי גם אני ארצה וקיבלתי אזרחות ישראלית. הייתי יכולה להמשיך כך את חיי, אלא שחברה שומרת מצוות של אמי החלה לספר לנו על היהדות. אני פשוט התאהבתי, ובשלב מסוים כבר לא יכולתי לעמוד מן הצד. עברתי תהליך גיור דרך מכון אורה, ובמקביל עבר בעלי את מסע הגיור המטלטל שלו. האמונה איתה התחלנו את דרכנו אל חיק העם היהודי, היא זו שהלכה איתנו גם בניסיון הזה".