הרבנית ימימה מזרחי: זה מפגן האהבה המדהים של הקב"ה – אהבה ממבט ראשון

אנחנו מתחילים את חומש במדבר. בינינו, החומש הזה לא ממש מחמיא לעם ישראל. המון, המון בושות: עם ישראל חוטא בחטא המרגלים (הארץ המובטחת!). מרים מדברת לשון הרע בחומש הזה. בני ישראל מתלוננים על המן. מחלוקת קורח ובניו. 

והחומש ייפתח בכזה מפגן אהבה מדהים, כשהקב"ה מצלם תמונה של עם ישראל שעומד במדבר, כל שבט במקומו, כל שבט ודגלו. כך יפתחו הדפים הראשונים של הספר הלא מחמיא הזה – למה? אָהַבְתִּי אֶתְכֶם, אָמַר ה'.^[1] גם כשאני רוצה להוכיח אתכם ולהזכיר את חטאיכם, אני עושה את זה באהבה אינסופית. ותזכרו תמיד להביט בדף הראשון של אלבום החתונה שלנו, ונכון שבהמשך הדרך יהיו משברים, אבל אני זוכר מאין באתם. זוכר את לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר.^[2]

את הגישה המדהימה הזאת, של מצד אחד לא לעבור על חטאים כאילו הם לא היו; סובלנות היא לפעמים מושג נורא, מושג של עצלנים, של אנשים שמטאטאים מתחת לשטיח. ומצד שני, להוכיח באהבה – זו הדמות של הרב שמחה הכהן קוק, זכר צדיק לברכה, שמובא לקבורה ממש היום. רבה של העיר רחובות. הסיפורים הרבים האינסופיים שזורמים עליו, יש להם אותה מוזיקה בדיוק:

אז הוא יראה חילול שבת בעיר שלו, רחובות, ויעמיד מנין ענק של אנשים מול החנות הפתוחה ויאמר: אנחנו לא מפגינים נגד, אנחנו מפגינים בעד. אנחנו מפגינים בעד השבת.

טוב ימימה, זה סמנטיקה, רק מילים!

לא נכון. זה הווייב, התדר שבו הדברים נעשים. מצד אחד מחאה מחויבת, ומצד שני, כמו השם שלו, שמחה, שמחה בַּשבת – זה מסר שלא יכול שלא להיקלט.

והסיפור שתפס לי הכי הרבה את הלב: הוא מספר על הזמן שבו הוא רצה מאוד שתיבנה ישיבה גדולה בעיר רחובות. הוא צריך לאסוף הרבה כסף בשביל זה מנדיבים. הוא עולה על הבמה בבית הכנסת ואומר: המשיח יגיע. והוא יגיע לרחובות ויראה מבנה מואר ומדהים ויגיד "וואו, איזו ישיבה יפה הקמתם פה!" ויגידו לו: אה, סליחה, זה מכון ויצמן, למדעים.

והוא אומר: איך נגיד למשיח שיש כאן בית גדול למדע של חול ואין בית למדעי הקודש?!

הוא לא אומר "איך אני עצוב שאין ישיבה ברחובות". הוא אומר: בואו ונשמח את המשיח.

הכוח המדהים הזה, זה הכוח שיש לאנשים גדולים. זה הכוח שיש לעיר ירושלים. ירושלים, שיום החג שלה מתקרב (55 שנה לשחרור ירושלים!), יש בה חוֹמה. וחומה היא מצד אחד "לא. גבול. אין מעבר. יש דברים שאסור לעבור עליהם". ומצד שני, החומה היא חוֹם. וחיבוק. ועטיפה. אִם חוֹמָה הִיא – נִבְנֶה עָלֶיהָ.^[3]

אפשר למצוא אנשים שמקובלים על כל גווני העם. אבל אין כמעט אנשים שמקובלים על כל גווני הדתיות, לצערי. וכאן האומנות המדהימה של הרב שמחה הכהן קוק. כל הזרמים, הדתיים והחרדיים, נקשרו בדמותו. וזה נדיר.

הלוואי שיהיה לנו האיזון הזה של תוכחה כשצריך, הכרה בחטא כשצריך, ושתמיד הדף הראשון יהיה מלא באהבה וזיכרונות טובים מהשורשים המדהימים שיש לכל אדם מישראל.

מקורות ומראי מקום:

[1] מלאכי א', ב.

[2]  ירמיהו ב', ב.

[3] שיר השירים ח', ט.