ד"ר תמר יהודה-כהן: "יכולתי לבחור באחד מהשניים, מוות או נכות קשה"

"כאשר גילו שדולף לי דם מאחד העורקים במוח, הציבו בפניי ברירה - לחסום אותו, ובכך לעצור את אספקת הדם לצידו הימני של המוח, או למות", פותחת ד"ר תמר כהן את סיפורה. עד לאותו יום, היא נהנתה משגרת חיים ברוכה, עם זוגיות מאושרת, שמונה ילדים, ועבודה מספקת כמדענית מבריקה. "הברירה שנתנה בידי היא לחכות למוות או לבחור בחיים. לא ידעו גם מה בדיוק ייפגע אחרי ניתוח כזה, אבל היה ברור שתיווצר בעקבותיו נכות כבדה. מאז, היה עליי לבחור בחיים פעם אחר פעם. זה קרה אחרי שעברתי אירוע מוחי ואיבדתי את כושר הדיבור, וקרה שוב אחרי שהוציאו לי גידול מהמוח, ומצאתי את עצמי משותקת בכל הצד השמאלי של הגוף. ראיתי את ה' עומד מולי ושואל 'מה את עושה עם החיים הבלתי אפשריים האלה שנתתי לך?' ואני - התחלתי לגלות איך אוספים מהם אוצרות חדשים".

דם במוח

את השיחה בינינו, פותחת תמר בחיי השגרה שקדמו לכל. "אני נשואה באושר, אמא לשבעה ילדים פלוס אחד מאומץ, שהיום הם כבר כולם נשואים והורים לילדים בעצמם", היא אומרת. "במשך 23 שנים עבדתי כמדענית בכירה בצוותי מחקר ופיתוח, בתחומים של מערכת החיסון וזיהוי מוקדם של מחלות. הייתי אחראית על עשרות פיתוחים ופטנטים בינלאומיים, ונמצאתי בעיצומם של מחקרים מרתקים. נהגתי גם להרצות בתחומים שונים במדע, אתיקה ויהדות באוניברסיטאות בכל רחבי ארץ ובעולם".

זאת, עד ליום בו הכל השתנה. "זה קרה לפני כ-12 שנים. הגעתי לבית החולים בעקבות כאב ראש חזק, ושם גילו שיש לי דליפת דם ממפרצת ענקית במוח. המשמעות של מפרצת היא, שדופן אחד העורקים במוח נחלשת, והדם שזורם דרכו הולך ומותח אותה יותר ויותר. בשלב מסוים, יכול העורק להתפוצץ, מה שמביא למוות ודאי. אני הייתי בשלב של דליפת דם מאותה מפרצת, ולכן הציעו לי הרופאים את הפתרון היחיד שהיה בידיהם - לחסום את העורק לחלוטין. עורק זה אחראי על העברת דם לחלק הימני הקדמי של המוח, וכתוצאה מכך היה אמור גם הוא להפסיק לתפקד. תפקודים שאותו חלק של המוח אחראי עליהם, היו אמורים גם הם להיפגע. לא ידענו איך אקום מאותו ניתוח, אבל היה צפוי שזה יהיה כרוך בנכות קשה".

איך מקבלים החלטה כואבת כל כך - למות או להיות נכה?

"זו היתה בחירה בלתי אפשרית, אבל אני חשקתי בחיים. צריך גם לזכור, שההחלטה הזו לא השפיעה רק עליי. זה יפה שבחרתי לחיות, אבל מי אמור היה לטפל בי אחר כך? וכאן חשוב לומר ששלמה בעלי היה שם לצידי כל הזמן. בחרנו יחד את הבחירות הקשות ונשאנו יחד בתוצאות. בהרבה סבלנות, הבנה וכבוד הדדי. כבוד גם לחוסר הסבלנות, לקשיים, לבכי ולעובדה שלא תמיד הכל ורוד".

תמר בחרה בחיים, וקיבלה הרבה יותר ממה שהיתה יכולה לדמיין. "עברתי את הניתוח, והגוף המשיך לתפקד", היא מספרת בהתרגשות. "בדרך נס, המוח הימני שלי לא חדל מלפעול. כל זאת בזכות טפטוף דם שהוא ממשיך לקבל עד היום מהצד השמאלי שלו. הקב"ה יצר בגוף שלנו גמישות מדהימה, והמוח הצליח להסתגל ולתפקד גם באופן הזה. אמנם מאז חלקי תפקוד רבים נעשו קשים יותר עבורי. כך למשל, כל מאמר שישבתי לכתוב מאז לקח פי 2 זמן, כי היה קשה למוח להתאמץ. בנוסף, היה עליי לישון יותר ולעשות הרבה הפסקות. אחרי הכל - אם מנסים להתניע רכב על 100 קמ"ש בעזרת טפטוף של דלק, זה לא ממש אפשרי".

תמר שילמה מחירים, ובכל זאת מיהרה לחזור לשגרה. "אחרי הניתוח הייתי במצב של נכות שקופה, כי אף אחד לא שם לב במיוחד לשעות השינה שלי או לכמות הזמן שלוקח לי לחשוב", היא נזכרת. "הצרה הגדולה היא שהנכות הזו היתה שקופה גם עבורי. חשבתי שאני יכולה לחזור לעשות את הכל באופן רגיל, וכאשר זה לא קרה, הייתי מתוסכלת. עם בית מלא בילדים, עבודה תובענית ונסיעות רבות לחו"ל, זה לא היה קל. המשכתי להיות סופר וומן, רק שעבדתי קשה הרבה יותר והצלחתי פחות. לא ידעתי לעצור ולומר לעצמי, 'עברת משהו מטורף, תני זמן לגוף', ובטח שלא העזתי לקבל עזרה. מה שכן חשבתי בתוכי, הוא 'מה פתאום, את חיה, הכל בסדר, לא?' כך המשכתי למשך תקופה, עם מפרצות נוספות שנוצרו בראש, ועוד כמה צנתורים. בכל פעם כזו היה עליי לבחור בין נכות קשה למוות, ועם כל בחירה כזו שילמתי מחיר תפקודי".

הלך הדיבור, הלכה העבודה

האוטוסטרדה בה המשיכה תמר, לא היתה יכולה להימשך. "לפני כ-10 שנים, הראה הגוף שלי אותות מצוקה חדשים. עברתי אירוע מוחי, ואיתו קיבלתי גם אפילפסיה קשה. יחד איתם, איבדתי את יכולת הדיבור. פתאום לא היה באפשרותי יותר לנהל יותר שיחות טלפון או ישיבות מחקר, הרצאות או שיתופי פעולה. פיתוחים ומחקרים שעבדתי עליהם במשך שנים - ירדו לטמיון. אני הייתי המדענית הראשית, זו שניהלה את הכל, ולא היה לי מחליף".

איך הרגשת באותם ימים?

"זה התחיל בהלם מוחלט והמשיך באבל כבד. איבדתי ביום אחד גם את האפשרות לתקשר עם העולם וגם עבודה שנתנה לי משמעות אדירה. מצאתי את עצמי יושבת בבית, לא יכולה לצאת כמעט בגלל האפילפסיה הקשה, ולא יכולה גם לשוחח באופן רגיל עם בני אדם. דברים פשוטים, כמו קריאה לעזרה או אפילו לומר 'רגע' למי שדופק בדלת, כבר לא היו אפשריים".

אולם אחרי ההלם הראשוני, מצאה תמר דרכי תקשורת חלופיות. "מה שעשיתי אז, הוא שהתחלתי לכתוב. לנכדים שלי יש עד היום מכתבים שכתבתי להם כאשר לא יכולתי לדבר, וזו בהחלט מתנה לכל החיים", היא אומרת. "היתה לי גם חברותא שלמדתי איתה, ובכל פעם הגעתי אליה עם מחשב נייד, הגדלתי את הפונט כדי שיהיה נוח לקרוא מרחוק, וכתבתי את כל מה שרציתי לומר. בנוסף, עוד קודם לכן, היה לנו נוהג קבוע, בו העברנו שיעור תורה שבוע אחד אני ושבוע שני אישה נוספת בגמזו, המושב בו אני גרה. אחרי האירוע המוחי היא לקחה על עצמה להעביר את השיעור מידי שבוע, עד שנשים אמרו לי שהן מתגעגעות לשמוע גם אותי. אז ישבתי לכתוב את השיעורים, ומישהי הקריאה אותם. הכנה של כל שיעור כזה, לקחה לי הרבה יותר זמן. אם בעבר הייתי יושבת חצי שעה אחרי סעודת שבת כדי להחליט מה אני מלמדת, עכשיו זה לקח לי שבוע שלם, כמה שעות בכל יום. המוח שלי עבד הרבה יותר לאט, והמזל היה שהעברתי את השיעור רק פעם בשבועיים".

להשקיע שבוע שלם בהכנת שיעור, זה היה כדאי?

"יכולתי להפסיק בהחלט, אבל לא רציתי. שיעורי התורה היו העוגן שלי, השפיות שלי, ההגדרה העצמית שלי. כל כך הרבה הגדרות עצמיות נלקחו ממני באותה תקופה, ואני נאחזתי במה שכן יכולתי לשמר".

איפה היו הילדים שלך בכל ההתרחשות הזו?

"הילדים תמכו בי באופן מלא, אבל לא הבינו איך אני יכולה עדיין לחייך. מילא לחיות, אבל גם לשמוח בחיים כאלה? ואני מצידי שאלתי את הילדים בחזרה - איך אפשר שלא לשמוח? קיבלתי את חיי במתנה, ואם נשארתי כאן, אז סימן שיש לי עוד תפקיד. הוא השתנה עכשיו, כי מצבי הגופני השתנה, אבל הוא קיים בהתאם לכלים החדשים שקיבלתי. עם זאת, במקום מסוים הרגשנו, שלמה ואני, שהמסר לא עובר אליהם באופן מלא. ואז עלה בראשו של שלמה רעיון. הוא אמר לי: 'את לא יכולה עכשיו לדבר, אז אולי תכתבי? דרך הכתב, תספרי להם על כל השיקולים וההתלבטויות שעוברים אצלך בראש, ועל כל הרגשות שיושבים לך בתקופה הזו בלב'. כך ישבתי וכתבתי ספר, שהיה מיועד לבני משפחתי הקרובים. ידעתי שזו מתנה שקיבלתי מאת ה',  גם בעצם היכולת לכתוב, וגם בפניות שנוצרה לכך".

היום את מדברת, איך זה קרה?

"עברתי שיקום ארוך, שכלל לימוד מחודש של נשימה דרך המיתרים, והפעלה של כל השרירים הנדרשים כדי להצליח להוציא צלילים. שוב התגלה עד כמה המוח גמיש בצורה מדהימה, ואפשר היה ללמד חלק אחר בתוכו לעשות את התפקיד של האזור שנפגע. רק כדי להבהיר, העצבים שבמוח לא מתחדשים, אך את הפעילות המתרחשת בערוצי התקשורת ביניהם, אפשר לחדש. שמעתי פעם אדם שקבל על כך שמוח האדם נברא עם יכולות גדולות בהרבה ממה שנעשה בו שימוש בפועל. הוא כנראה לא שם לב שבמצב של פציעה, יש לרזרבות האדירות האלה תפקיד".

תמר חזרה לדבר, אבל לא לעבוד. "אף אחד לא חיכה לי, המחקרים המדעיים המשיכו קדימה, והאפילפסיה השאירה אותי קרוב לבית", היא אומרת. עבודתה הקודמת אמנם נותרה מאחור, אבל הזדמנויות חדשות עמדו בפתח. "בכל פעם שהמוח שלי נפגע, זו היתה עבורי מדרגת צמיחה. ועכשיו, אחרי שעברתי נס גדול כזה, הבנתי שהתפקיד שלי הוא לא להציל חיים דרך מחקרים רפואיים, אלא דרך עבודת נפש. למדתי אימון אישי, והתחלתי לעזור בהתנדבות לאנשים נוספים שעברו טלטלות בחיים".

חצי גוף משותק

אלא שבזאת לא תם הסיפור. "לפני כארבע וחצי שנים, התפתח לי גידול סרטני במוח", היא אומרת. "עברתי ניתוח ראש פתוח, ולאחריו התעוררתי משותקת בכל הצד השמאלי של הגוף. חצי פנים, יד ורגל לא היו יכולים לזוז. בנוסף, נוצרו בגופי פגיעות קוגניטיביות קשות. אם אמרו לי משפט בן 4 מילים זכרתי רק שתיים מהן, וחיבור של שני מספרים חד ספרתיים היה בלתי אפשרי עבורי".

(צילום: shutterstock)

שוב החלה תמר בתהליך שיקום ארוך, שהיה בראשיתו באשפוז מלא. "הרופאים הודיעו לי שלא אוכל ללכת יותר לעולם, ולא אצליח ללמוד דברים חדשים. אבל גיליתי שהאמירה הזו אכזבה לא רק אותנו, אלא את כל יושבי המחלקה. כולם אמרו שלא יכול להיות שתמר, שמתאמצת כל כך, לא תתקדם. כך המשכתי בשיקום, ואמרתי לשלמה שהוא לא קונה מעלית לקומה השניה של ביתנו, כי אני עוד אחזור ללכת. עד אז, הסברתי, אדחוף את עצמי במעלה המדרגות עם היד והרגל שכן פועלות". 

עם הרבה אמון, ונכונות לעבודה באופן בלתי מתפשר, זה קרה. "כיום היד והרגל שלי הן אמנם חלשות יותר, אבל מתפקדות, והצלחתי לשקם גם חלקים מהמוח שנפגעו. הצד המתמטי, לעומת זאת, נשאר חסר. אז בסדר, מגלים כל מיני חורים בדרך, כמו פאזל משומש שחסרים בו חלקים, אבל לומדים להסתדר עם זה, מתוך הבנה שהעיקר קיים".

לאורך האשפוז בתקופת השיקום שלה, החלה תמר לעודד גם משתקמים אחרים. "נהגתי לספר לאנשים את מה שעברתי, וראיתי שזה נותן להם תקווה, ואמון ביכולת שלהם להתקדם", היא מתארת. "כאשר הסתיימה תקופת השהות שלי במחלקה, שאלו אותי אנשים סביבי מה הם יעשו עכשיו. חלקם ביקשו ממני לכתוב את הדברים, ואני נזכרתי בספר שכתבתי לילדיי. כך הוצאנו אותו תחת השם 'שלמות סדוקה'. אנשים נהנים מהספר אך התלוננו על גזל שינה, כי לא הצליחו להוריד אותו מהיד אחרי שהתחילו לקרוא. מאוחר יותר הגיעה הקורונה, ואנשים המשיכו להתקשר אליי כדי שאבוא לעודד בני משפחה שלהם, שנפצעו בדרכים שונות. יש אנשים שהגעתי אליהם באופן חד פעמי, ויש כאלה שאני מבקרת מידי שבוע עד היום. מאז, אני מעבירה גם הרצאות המעניקות כוחות וכלים להתמודדות עם משברים בחיים".

"מה תשתה - שחור או נס?"

בתקופת הקורונה יצא גם ספר שירים חדש. "קראתי לספר 'טעמם של חיי', והוא מהווה קול לאנשים שעוברים משבר ולא תמיד יכולים או יודעים להביע את עצמם", אומרת תמר. עם הזמן, נאספו באמתחתה גם סיפוריהם של משתקמים נוספים, מהם היא מתכוונת להוציא ספר בקרוב. "המציאות עולה על כל דמיון, ומדהים לראות לאן אנשים יכולים להגיע. מכל הסיפורים האלה שאספתי, החלטתי להוציא את הספר, 'מה תשתה, שחור או נס?' כל אחד יכול לבחור איך 'לשתות' את החיים שלו, ומאותם אלה שהחליטו להפוך את חייהם לנס, כדאי לקחת השראה לחיים. אפשר ללמוד מהם איך לראות את היש, לא לוותר ולהשיג את מה שאין, וגם - איך להסתדר בלי החלקים שלא הצלחנו בהם, ולהפוך כל יום להזדמנות. כאשר משהו נשבר, אי אפשר כבר לתקן אותו כדי שיהיה בדיוק מה שהיה, אבל כן אפשר לבנות משהו שווה יותר, טוב יותר, תורם יותר לעולם. זה המוטו שלי - להפוך כל משבר להזדמנות, וכל בור שחור למקור של אור, ואני חיה אותו יום יום, עם החלקים החסרים במוח, והנכות שחזרה להיות שקופה. למדתי לפצות על מה שחסר, לעשות רשימה של מה שאני כן יכולה, ולא של מה שאין ביכולתי לעשות. חשוב לי לשאול את עצמי מה העולם יכול להרוויח מהמצב החדש שלי, והנתינה הזו מעניקה משמעות לחיים. בכלל, כדי לחיות טוב צריך להיות שם בשביל אחרים, זה מאפשר צמיחה, ולא רק הישרדות".

אפילו בזמנים קשים בחייה, היתה תמר עם חיוך על הפנים. "גם כשהייתי אילמת, עם כאבי ראש בלתי נסבלים, מסוממת מתרופות כדי שרק אצליח לפתוח את העיניים, התכוונתי לכל מילה, כאשר אמרתי 'מודה אני'. כי אף אחד לא הבטיח לי שהנשמה תישאר בגוף, והחיים שלי הם מתנה. יש שם אמונה גדולה מאד בקב"ה, שהוא לא עשה את זה באופן אקראי, אלא העביר אותי את כל המסע הזה בגלל שיש לי תפקיד. לא 'היקום' הביא את נס היותי חיה, אלא ה' יתברך בנוכחות תמידית, ואני מרגישה תחת השגחה צמודה ואישית".

לא תמיד קל ללכת עם המחשבות האלה…

"נכון, וזה מנחם ומרגיע להרגיש את ידו של ה' המסוככת עליי, אבל גם מחייב. 'שויתי ה' לנגדי תמיד' זו לא איזו מודעות רחוקה, אלא ה' שעומד פה מולי ושואל 'מה את עושה עם החיים הבלתי אפשריים שהענקתי לך?' אז לומר שתמיד קל לי? לא. להגיד שאני עושה תמיד את הבחירות הנכונות? אני חותמת בעשרה עותקים שלא. אבל כן, אני משתדלת לצמוח ולתת מעצמי, ואלה חיים ששווה לחיות אותם. בכלל, לכל אחד מאיתנו יש כוחות תפקודיים, שכליים ונפשיים שונים, מערכות תמיכה מסוגים שונים, ומערכות יחסים שונות עם האנשים שסביבו. כל אחד ומה שהוא קיבל, ואי אפשר להבטיח לאף אדם מה יהיה איתו ואיך הוא יתקדם. אבל - שווה לעבוד ולהתאמץ, גם אם הצעדים קדימה הם קטנים, כי אם יש משהו שאפשר להבטיח, הוא שבהשקעה נכונה יוכל כל אחד להגיע למקום טוב יותר מהמקום בו הוא נמצא עכשיו, וזה שווה את הכל".