סיון רהב מאיר: כשנמצאים בקצה העולם, צריך לזכור להיות צב

אני לא רוצה לצטט את כל הקללות שהופיעו בפרשת השבוע שעברה. רשימה ארוכה של מחלות, צרות ורדיפות מסופרת בפרשת "בחוקותיי", וכולנו מקווים שרוב הצרות האלה כבר מאחורינו. אבל יש קללה אחת מיוחדת שכדאי להתעכב עליה:"וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם, וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב, וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף".

תקראו היטב. מדובר באנשים שאף אחד לא רודף אחריהם. הם שומעים קול של עלים ברוח – ובורחים ונופלים, למרות שהכול בדמיון. הם לא יודעים להבחין בין סכנה אמיתית לבין פחד מדומיין. רש"י מתאר זאת כך: "יְּהֵא בִּלְבָבָם פַּחַד, וְכָל שָׁעָה סְבוּרִים שֶׁאָדָם רוֹדְפָם".

אז עם המצוקות האמיתיות בעולם – צריך להתמודד. אבל כל אחד צריך לבדוק שהוא לא בורח מצרות שהוא בעצמו המציא, שהלב שלו לא מלא בפחד שאין לו שום סיבה.

אתה חשוב!

זה אחד הסיפורים האהובים עלי: בעיירה קטנה גרו עשר משפחות יהודיות בלבד, ובהן רק עשרה גברים מבוגרים. מדי יום ביומו הם באו כולם להתפלל יחדיו, כדי שיהיה מניין של עשרה. בגלל המחויבות הגדולה הזו, גם מי שחש עייפות או חולשה נאלץ להתגבר על הקושי ולבוא להתפלל. כל אחד הבין שהכול תלוי בו.

באחד הימים נערכה מסיבה חגיגית: לעיירה הצטרפה עוד משפחה יהודית! כבר למחרת בבוקר, לא התכנס מניין לתפילה. כל אחד הרגיש קצת פחות אחריות, ידע שיסתדרו גם בלעדיו, ופשוט פטר את עצמו מהמשימה.

פרשת השבוע, פרשת "במדבר", נפתחת במפקד מקיף שבו סופרים את הציבור ונותנים לכל יחיד, לכל משפחה ולכל שבט תפקיד ושליחות. המסר הוא שגם בקבוצות גדולות, גם בתוך עם שלם, לכל אחד יש מקום ומשימה. כל אחד הוא חשוב. וממש כמו באותה עיירה יהודית, כל אחד צריך להפנים שאי אפשר בלי החלק המיוחד שלו. גם כיום.

להיות צב!

חני ליפשיץ, שליחת חב"ד בנפאל, שלחה לי מקטמנדו את הרעיון הבא: "השבוע מתחילים לקרוא בתורה את ספר המסעות, ספר במדבר. כל הספר הזה מתרחש בדרך, במדבר, בין מצרים לבין ארץ ישראל. ספר במדבר מלמד אותנו איך יהודי מתנהג כשהוא נמצא בדרך, במסע. גם כשעוד לא הגעת ליעד, גם כשאתה בסוג של מדבר – אתה מקיים אורח חיים יציב.

"התורה מתארת איך עם ישראל התנהל במדבר בסדר מופתי, איך בכל מקום הם הקימו את המשכן, איך בלב השממה היו להם ערכים וכללים.

"כשאנחנו מספרים על הפרשה הזו בבית חב"ד בקטמנדו, החבר'ה מקשיבים היטב. גם הם במסע, ולפעמים הם רוצים לזרוק את הכול ולהיות כמו כל שאר המטיילים מכל רחבי העולם. מי צריך שבת או כשרות בנפאל? אבל החוכמה היא לא להשתנות בגלל הסביבה. אנחנו מקבלים כוח מארבעים השנים של עם ישראל במדבר, ויודעים לשמור על מה שחשוב לנו בכל התנאים והמצבים.

"כשיצאנו לשליחות בנפאל לפני 22 שנים, בעלי חזקי ואני המצאנו לעצמנו את הביטוי: 'להיות צב'. צב הרי תמיד מרגיש בבית, כי הוא לוקח לכל מקום את הבית על הגב שלו, לא משנה היכן הוא נמצא. הבטחנו לעצמנו לקחת איתנו תמיד את הערכים ואת כללי ההתנהגות ואת הבתים שבהם צמחנו – עד לקטמנדו. אנחנו משתדלים. מאחלת לכולנו, בכל המבחנים והמקומות, להצליח להיות צב".

הרב שמחה הכהן קוק זצ"ל

כל כך הרבה דברים גדולים עשה הרב שמחה הכהן קוק, שנפטר אמש בגיל 92: הוא היה הרב הראשי והאהוב של העיר רחובות במשך עשרות שנים; רב בית הכנסת "החורבה" ברובע היהודי; עמד בראש ישיבת בני עקיבא בנתניה; היה נשיא ישיבת "מאור התלמוד" ברחובות ולאורך השנים עמד בראשם של עוד ועוד מוסדות חינוך; הוא היה נואם בחסד, בארץ ובחו"ל, והוביל מאבקים ציבוריים רבים.

אבל מבחינתי האישית, אחד הדברים הגדולים שעשה היה לערוך את חופתנו.

הרב היה אח של סבא של ידידיה, והזמין את שנינו להתארח אצלו ברחובות לפני החתונה, בשבת. היה קשה להשיג אותו כשהלך, מהיר ונמרץ, בין כל כך הרבה בתי כנסת בעיר בשבת אחת. בסעודה שלישית, ישב לדבר איתנו. אני זוכרת את התמונה של דודו הגדול, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, תלויה מאחוריו. אפשר היה לראות את הדמיון ביניהם, לא רק הפיזי: אהבה ורגישות וחמלה לכל אחד, לפעמים עד כדי דמעות, אבל יחד עם זאת תקיפות בלתי מתפשרת בכל הנוגע לערכים ולאמונה ולהנהגת הציבור.

וזו העצה שהוא נתן לנו אז: הוא סיפר את הסיפור מהתלמוד על הרשע ירבעם בן נבט, שהקדוש ברוך הוא תפס אותו בבגדו ואמר לו שיחזור בו מדרכו הרעה, ואז אלוקים וירבעם ודוד המלך יטיילו ביחד בגן עדן. אבל ירבעם שאל בחזרה: מי ילך בראש? ענה לו הקדוש ברוך הוא שדוד המלך ילך ראשון, וירבעם ענה: אם כך – אני לא צריך כלום. וכך, במקום להתהלך בגן עדן יחד עם אלוקים ודוד המלך, הוא בחר בגיהנום.

המסר שלו אלינו היה ברור: רדיפת הכבוד היא אויב. הרצון לנצח את הזולת ולהוכיח שאתה הכי טוב, יכול לקלקל ולהרוס הכול. זה נכון בזוגיות, בחינוך הילדים ובכל החיים שעוד לפנינו.

אחרי 92 שנים שבהן כבוד-שמיים הוביל אותו, ולא רדיפת כבודו שלו, עלה כעת הרב שמחה עצמו לגן עדן, לאלוקים ולדוד המלך.

ותחזירנו לשלום – מנהיגי הקהילות חוזרים

"שלום סיון, כאן מרים מוסקוביץ, שליחת חב"ד בחרקוב. המלחמה החלה לפני שלושה חודשים, ואנחנו, בעיר השנייה בגודלה באוקראינה, הבנו אחרי שבוע של הפגזות שצריך לעזוב. בין טילים וירי מטנקים יצא לדרך מבצע חילוץ הומניטרי נרחב. בעלי הרב משה, על רקע קולות ההפגזות, הלך לארון הקודש בבית הכנסת שלנו, נישק את הפרוכת ונפרד. באוטובוס אמרנו את תפילת הדרך עם הילדים וחזרנו בדמעות על המילים 'ותחזירנו לשלום', בתקווה רבה.

מאז כל השליחים מנהלים את העניינים בכמה חזיתות: יש יהודים שהגיעו לישראל, יש יהודים שהתפזרו ברחבי אירופה ויש כאלה שנשארו באוקראינה. לכולם צריך לדאוג. במקביל, נדמה שבעולם וגם בישראל הנושא הזה מעניין אנשים פחות ופחות...

הלחימה נמשכת, אבל השבוע התקבלה בהנהלת תנועת חב"ד החלטה: חלק מהשליחים יכולים וצריכים לחזור. בעלי ושני ילדים יצאו לדרך הארוכה, פנימה. עם התפשטות השמועה שהרב חוזר לעיר, הוא התחיל לקבל שיחות נרגשות, בלי הפסקה, של חברי הקהילה שמחכים לו.

והוא הגיע. רחוב פושקינסקיה 12. בית הכנסת של חרקוב. יהודים עמדו שם בתור כדי לתת לו חיבוק ארוך, להניח תפילין, לדבר. ויש כל כך הרבה על מה לדבר. האנשים שחיים כבר שלושה חודשים במרתף, במקלט בית הכנסת שלנו, עלו כדי לומר תודה על הצלתם. הנהגים שמסכנים את חייהם במשלוחי המזון והתרופות שיוצאים מבית הכנסת לרחבי העיר, זכו מהרב לראשונה לתודה אישית. כך גם הטבחים שעובדים מאז פרוץ המלחמה ללא הפסקה. ואז הוא נזכר, ניגש לארון הקודש, ונתן לפרוכת נשיקה קטנה. חזרנו. ותחזירנו לשלום. אמן".