פרשת במדבר: מדוע החליט הקבצן השתקן לשאת נאום מעל בימת בית הכנסת?

אמר לי פעם מישהו משל נפלא לחיים.

החיים הם כמו פאזל אחד גדול, כך שחבל על מאמצי אדם לנסות להידחף במקומות הלא נכונים.

השבתי לו, שממשלתנו היא נמשל מדויק לדבריו.

ניהול הממשלה הזאת הוא כמו לסדר סדין שהתכווץ בכביסה: אתה מותח את הפינה של ימינה, רע"מ קופץ... מותח את רע"מ, מרצ קופץ...

אבל איכשהו, הכסף תמיד עונה את הכל, אה? בדיוק כמו שאמר החכם: על שלושה דברים העולם עומד - ועם הכסף הוא זז!

אבל זהו. לאור העריקה ההמונית מהכנסת נראה שאוטוטו כבר נזכה להחליף את הסדין הבלוי. האמת, שעם כמות העכברים שבורחת מהממשלה הקורסת, נראה שראש הממשלה תלה בלשכתו תמונה של ר' ישעיל'ה מקרעסטיר...

אבל עזבו פוליטיקה. מה דעתכם על המיזם המשונה, לפתוח השנה את הר מירון לעליית כוחות הביטחון?

מדי שנה נראה ציונו של רשב"י כך: בפנים מתפללים ובוכים כמו ביום הכיפורים, ובחוץ רוקדים ושמחים כמו בשמחת תורה. השנה זה היה מעט שונה: בפנים - כמו יום כיפור, אבל בחוץ - כמו מלחמת יום כיפור.

מסתבר, שעם איך שנראתה הילולת רשב"י השנה, כוחות הביטחון צריכים להחזיק טובה לבת קול שהחזירה את רשב"י שנה למערה, אחרת הר מירון היה מלא השנה בשיפודי שוטרים וקבבוני מג"ב.

אז אם תהיתם לעצמכם, מה קרה לחברה שלנו, לעם שלנו? התשובה היא אחת: "וריאנט הפלגנות"!

ובלי לכבס מילים: אנחנו עם מפולג! נקודה.

זה בסדר שבחברה קיימים זרמים שונים, הבעיה מתחילה כשתחרות ועוינות שוררים בין הפלגים. ששמאלניים נגד ימניים, חילונים נגד חרדים, ווּזווּזים נגד פרענקים, ו... די, התעייפתי מזה.

פרשתנו נוגעת בחלוקת עמנו לדגלים, וכדאי שנבין זאת, כדי שהדגל המקטב לא ייהפך חלילה לתכריך.

* * *

למרכבה העליונה ישנם ארבעה דגלים (אלשיך, שה"ש ב, ד). גם המלאכים מחולקים לדגלים (במדבר רבא ב', ג'), וכמוהם חפצו בני ישראל להתחלק גם הם לדגלים (שם).

הקב"ה שיבח את רעיון החלוקה לדגלים (שם), וציווה את משה לחלק את ישראל לארבעה פלגים, כל פלג בן שלושה שבטים (שם ב', י'), כאשר כל שבט ישא דגל ייחודי לו, עם סמל וצבע האופייניים לו (שם ב', ז').

ועלינו להבין, מה פשר עניין החלוקה לדגלים?

עוד צריך להבין. בשונה משאר השבטים, שלדגל כל שבט היה צבע מסוים, צבעו של דגל שבט בנימין היה רבגוני - כצבעי כל השבטים (במדבר רבא ב', ז'). למה?

נתבונן.

* * *

אל אחת העיירות הגיע קבצן מוזר. "הקבצן השתקן", כך נקרא הוא בפי כולם, ולא בכדי. הוא פשוט לא הוציא הגה מפיו.

בולט היה הוא בין עמיתיו. בעוד שאר הקבצנים נכנסו לבית הכנסת בקולניות אחר סבב ליקוט פרוטות, היה הוא נכנס בשקט, מניח את שקו הבלוי תחת הספסל, מוציא את ספר התהלים מכיסו ומשתפך בדמעה.

אין אדם בעיירה שפסחה עליו הסקרנות אודות הקבצן השתקן, שאפילו ליואלי, הגבאי היקה, היה משיב בנענועי ראש מתונים לחיוב או לשלילה.

היה זה ביום שבת, שנה וחצי אחר בואו של הקבצן השתקן. הוא ישב כהרגלו על מקומו הקבוע שאימץ לו לישיבה ולשינה, החזן סיים את תפילת שחרית, ספר התורה הוצא מארון הקודש ונעשו הכנות לקראת הקריאה בו, כשלפתע התפתח ויכוח סוער.

התברר שאחד ממכובדי הקהל הועבר ממקומו, ובמקומו נרשם שם אחר. כמה מתפללים זעקו חמס, הוויכוח הפך לריב קולני, לצווחות ולחרפות.

"השתגעתם?!", צעק אחד המתפללים, "ספר התורה מונח על התיבה ואתם צורחים כמו בשוק? תתביישו לכם, זה חילול ה'!".

"תתבייש אתה!", צעק אחד ממקדשי המחלוקת כנגדו, "התורה שעל התיבה מצווה למחות בידי עושי עוולה, ואתה זה שמחלל את ה' בשתיקתך!".

הקולניות התחזקה מרגע לרגע, וחמי המזג שבקהל הצהירו כי לא יניחו להתחיל בקריאת התורה עד אשר יושב לעשוק המגיע לו.

לפתע פתאום השתתקו כולם. הקולות נדמו למראה הדמות שניצבה על הבמה ובקשה להשמיע את דברה.

היה זה הקבצן השתקן.

הסקרנות גברה על מאבק הצדק, וכולם הטו אוזנם כאפרכסת, נזהרים שלא להחמיץ אף מילה.

"הגעתי לסוף חיי", פתח הקבצן השתקן בקול רועד וחלוש, "שאלה של ימים ספורים שאמצא ביניכם. חב אני לכם הכרת הטוב על שאירחתם אותי שנה וחצי, וברצוני להשמיע לכם דברי פרידה".

עיני המתפללים לא ניתקו לרגע משפתיו הדובבות. 

"אחים יקרים!", אמר הקבצן, "אתם מנהלים כאן סכסוך על רקע ממוני, ובשל דבר ירוד זה אתם מחללים את קדושת בית הכנסת, פוגעים בכבוד התורה הקדושה ומלבינים את פני חבריכם ברבים. אז דעו לכם, שכסף שמביא אדם לנהוג באופן פסול, כסף מלוכלך הוא השווה לרפש ולבוץ".

הביקורת נקבה, אך איש לא העז להפריע לקבצן.

"אחי!", קרא הקבצן בפאתוס, "אתם רואים אותי, קבצן עני, עלוב ושפל, אך דעו שיכול ורשאי אני לחוות דעתי אודות כסף, כי יודע אני כסף מהו.

"ארבעים וחמש שנה גרפתי הון, עד שהיו בידי סכומי עתק העולים על הסכומים שבידי כולכם גם יחד. עד שיום אחד פקחתי את עיני וראיתי באיזה בוץ השקיעני הכסף המלוכלך שלי, שבגללו התגאיתי על חבריי, השפלתי את סובבי ופגעתי בכל מי שלא כיבדני כראוי. או אז ירקתי על הכסף והסתלקתי ממנו, ומאז אני מטהר את עצמי בגלות ובשתיקה.

"כעת אני עומד לצאת מן העולם", זעק הקבצן, "האם יעזרו לי הכסף והכבוד שם למעלה???".

ואז הוא ירד מהבמה. מבטי המתפללים ליווהו בדומיה עד למקומו, החזן החל בקריאת התורה, ובהוראת הרב כובד הקבצן בעליית מפטיר.

לאחר יומיים נפטר הקבצן. דבריו נותרו כצוואה, ובני עירו קיימו וקבלו על עצמם לנהוג על פיהם.

* * *

"כל אחד מהשבטים הייתה לו קדושה מיוחדת" (פרי צדיק, פר' במדבר אות ט"ו), וזה סוד הדגלים - "סוד נשיאות ושמירת ה"עצמוּת" שלהם, לשמור ולחסות בעד כל התבוללות; כל אחד ואחד ישמור ויגן את ה"עצמוּת" שלו" (דעת תורה, ר' ירוחם הלוי).

אתם מבינים? בני ישראל הבחינו שלכל מלאך יש תפקיד ייחודי (בר"ר נ', ב'), בחינה של נשיאת דגל אישי, ובכך הם חשקו - לבטא איש את ייחודיותו! לכך הסכים ה', וקבע לכל שבט סמל וצבע כייחודיותו.

אך על כולנה עלה והתייחד בנימין. ומדוע?

מסביר רבי חיים זייטשיק זצ"ל (תורת הנפש, עמ' תקנו): "מפני שהוא היה הצעיר שבכולם והיה לו המצב של "שתיקה ושמיעה"... הוא היה מקשיב ושומע ומתרכז להעמיק הבן את דברי אחיו ... וכל אמת שבהשקפות אחיו נדבקו נתאחדו ונשלבו בקרבו".

לבנימין הייתה ייחודיות, אך הוא לא מיהר להתפלג בגינה. להיפך, הוא ידע להקשיב לאחיו בהכנעה, ללמוד מהם בענווה, וכך בעצם הוא הפך למכלול רבגוני של מעלות השבטים כולם.

די לפלגנות! הבה נלמד לקבל את האחר. רק כך נוכל להרכיב את פאזל החיים, המורכב כולו מחלקים שונים (תרתי משמע).

ואגב, פאזל החיים איננו משחק ילדים.