איה קרמרמן: לו הייתם מרגישים את הפחד שלי – הייתם מפסיקים לעשן

השבוע יצוין היום הבינלאומי להעלאת המודעות נגד עישון. לאור המחקרים שפורסמו במהלך השנים על נזקי הסיגריות, מדהים אותי שאנשים עדיין יהירים מספיק בשביל לקחת את השאכטה הראשונה. להזדקק ליום שמזכיר ומסביר לנו שסיגריות הן רעל, זה כמו לייחד יום כדי לספור כמה כפיות סוכר יש בקולה. כאילו מישהו עדיין חושב שזה בריא.

אבל מסתבר שאנחנו חלשי אופי וזקוקים לימים שמזכירים לנו שאנחנו מכורים לדברים שהורגים אותנו. אנחנו כל כך חסרי אופי עד שב־2020 הכנסנו למדינה כ־7.2 מיליארד שקל ממיסי קנייה על סיגריות. ב־2020 יובאו לישראל 317 מיליון חפיסות סיגריות ו־27 מיליון יוצרו בייצור מקומי. כמו כן יובאו 500 טון טבק לגלגול. מכיוון שהאופי שלנו מוכּר לחברות הסיגריות, הן "השקיעו" בנו כ־36.7 מיליון שקל בפרסום. שווה להן. נמשיך בנתונים החינניים? לפי משרד הבריאות, כ־8,000 אנשים נפטרו ב־2021 מנזקי העישון. יותר מקורונה.

בכל פעם שאני רואה מישהו מחזיק את הפילטר ומוצץ את תוכו בהנאת קודש, אני בערבוביית רגשות. החזק מכולם הוא הכעס. לצערי, אני לא מצליחה לעצור אותו. הוא תקוע שם מגיל חמש. מהיום הארור שאבא שלי פשוט נפל על המדרכה, מחוץ למסיבה, הלב שלו נדם. בן 55.

אבא שלי עישן, והרבה. חצי מהזיכרונות המועטים שלי קשורים לקונצים שאחותי ואני עשינו בניסיון לגרום לו להפסיק לעשן. היינו גוזרות לו את הסיגריות בעודן דולקות לו ביד. לראיה, שנים ארוכות אחרי לכתו נשארו הרבה מפות מחוררות בביתנו. היינו מנתקות לו שיחות טלפון חשובות, גם טרנס־אטלנטיות, כי הוא דיבר ועישן בו־זמנית. היינו מרטיבות לו את הסיגריות, ועוד. אבא שלי עישן. זה היה לפני כארבעים שנה, כשלא ידעו עד כמה הדבר הזה הוא מלכודת מוות צפויה מראש.

אבא שלי עישן והמון. לקח לי הרבה שנים לסלוח לו על הבחירה לעשן, להאמין באמונה שלמה שהוא היה מפסיק אילו היה יודע. לדעת שהוא היה בוחר להישאר איתנו במקום עוד שאכטה אחת ודי.

את אבא שלי אני לא יכולה להחזיר. זה תפקידו של המשיח. אבל מי שיש לו אהוב/ה שמעשנים – אנא, תנו להם לקרוא את הטור הזה. הוא לכבודם.

מי אמר שהשמש תזרח

לו הייתם נכנסים ללב שלי לרגע אחד, הייתם מפסיקים לעשן. לו לרגע אחד הייתם מרגישים כאב של ילדה יתומה שלקחו לה את השורש הכי איתן שלה, הייתם מפסיקים לעשן. כשילדה בכיתה הביאה לבית הספר עיתון עם מודעת האזכרה של אבא שלי והראתה את זה לכל הכיתה, הרגשתי שהיא חשפה את הסוד שלי, גילתה את הקריפטונייט שמחליש אותי. לו הייתם מרגישים את האימה שחשתי אז, את השיתוק המהול בבושה - הייתם מפסיקים לעשן. לו הייתם מרגישים לרגע את הפחד שהיה לי כשהייתי אצל חברות והאבא היה נכנס הביתה, הייתם מפסיקים לעשן. לו הייתם צריכים להתמודד לבד, כמו אמא שלי, עם ילדה בת חמש שהגוף שלה קרס – הייתם מפסיקים לעשן. לו לרגע הייתם מסתכלים דרך העיניים שלי כשראיתי ילדות שיש להן אבא, כזה שמנשק, כזה שמרים ומניף לגובה. התפוצצתי מקנאה. העיניים ישר הוצפו בדמעות. אפילו עכשיו כשאני כותבת את זה, בגיל 45, עם שישה ילדים, הדמעות עולות לי. הרצון הזה לשבת על הברכיים של אבא שלי, להרגיש את האיתנות – זה רצון של ילדה בת חמש שנתקעה אי שם בגעגוע למישהו שבכלל לא הכרתי. לו הייתם מרגישים את כל זה, הייתם מפסיקים לעשן.

חסרות לי שנתיים מהחיים. המוח עשה דליט לזיכרון מהרגע שאמי בישרה לנו את הבשורה. השנתיים האלו - של ילדה שעד אותו רגע הייתה מלאת שמחה ונטולת פחד - נמחקו. אבל כשאני חושבת על הימים האלו של השבעה, כשאני מנסה להכריח את הזיכרון שלי להתעורר - הכאב מפלח את הלב. אפילו שלפעמים זה מרגיש כאילו זה שייך למישהו אחר. בכל זאת, אין לי זיכרון של זה. על כיתה א-ב בכלל אין מה לדבר. הן לא שם. אני לא שם.

אני מסתכלת עליכם, אלו שבוחרים ללכת אחרי התאווה, אלו שבוחרים לתת לחולשה להפיל אתכם בכל שאכטה מחדש. בבקשה, אל תכעסו עלי שאני כועסת. אני משתדלת שלא. אני משתדלת להפריד בין האסון שקרה למשפחה שלי, לשאכטה שלכם. אני מתנצלת אם אני תוקעת מבט, זורקת אמירה. מתחננת שתפסיקו. אני חושבת על הילדים שלכם. אלו שהפנים שלהם עלולים להיראות כמו הפנים שלי. הפנים שחייכו מבחוץ והיו נפולות מבפנים. הפנים בעלות העיניים שנסחטו עד ריק מתחת לכרית בלילה. הפנים שנאלצו להדחיק שנים על גבי שנים את הכאב כדי לקום בבוקר, כדי לגדול, ללמוד, לצמוח. כשאני מגיבה, אלו הפנים של הילדים שלכם שצועקות מגרוני.

אני מסתכלת על הילדים שלכם - הם כמו שהייתי אני, לפני. רגע לפני. הם קמים בבוקר ויודעים שהשמש זורחת בחוץ. אני לא יכולה להבטיח את זה לילדים שלי. כי יום אחד אמא שלי שכבה איתי ועם אחותי במיטה והבנתי שאין יותר שמש. אפילו שמחוץ לחלון היא זרחה כאילו כלום, בבית שלנו היא נכבתה. מאז, אני מפקפקת בקביעוּת הברורה שלה.

תסתכלו לילדים שלכם בעיניים. כשאתם אומרים להם שאתם אוהבים אותם, שתעשו הכול בשבילם - הם מאמינים לזה. אבל אתם מתכוונים לזה? או שאתם מתכוונים שמסירות הנפש שלכם מסתכמת בזה שאתם מוכנים לצאת החוצה כדי לעשן, כדי שהם לא יחטפו סרטן מעישון פסיבי? בבקשה תסלחו לי שהפה שלי פועל מהר יותר מהמוח שאומר: תשתקי, זה לא עניינך.

יותר קשה מגמילה

כשאני מסתכלת עליכם נהנים משאיפת חמצן הקסם שלכם, חמצן בעל 4,000 חומרים כימיים, אני כועסת על היהירות שלכם. לי זה לא יקרה, נכון? זו המנטרה? אני תוהה, אתם בטח אלו ה"מפונקים" שגדלו עם שני הורים לצידם. ילדים עם שני הורים חיים בוודאות. היי שמש, ידעתי שתגיעי. בעיני זה שיא הפינוק: לגדול עם שני הורים, לדעת שכל יד שאושיט - אחד מהם יתפוס אותה ויחזיק אותה חזק.

כשאבא שלי הלך לעולמו - מתה איה איתו ונולדה איה חדשה. אני. יצאתי בסדר, פלוס מינוס. לפעמים יותר פלוס - אחרי עבודה פנימית אינטנסיבית, בניסיון להיות שלמה ומלאה בפוטנציאל שנולדתי איתו. אבל אני יודעת את האמת. הייתי יכולה להיות אחרת. כמו שאמא שלי הייתה יכולה להיות אחרת, כמו שאחותי יכולה הייתה להיות אחרת. היינו יכולות להיות יותר שלמות ובריאות, עם פחות חרדות וכאב שמתעורר מדי פעם בבום: בוקר טוב, לא שכחתי אותך. אני עדיין יודע לצבוט בדיוק איפה שכואב.

שלא תחשבו. אני מבינה אתכם. התמכרות לא סתם נקראת התמכרות וגמילה לא סתם נקראת גמילה. בשביל להצליח צריך לב שגומל להפסיק, להוריד את הקב, להסיר את התלות, לשחרר את מה שעושה נעים. כמה זה קשה. כמעט בלתי אפשרי. כתוב במשלי "כי שבע ייפול צדיק וקם". בגמילה יש שבעים נפילות ושבעים ואחת פעמים שצריך לשנס מחדש את כל כוחות הנפש כדי להתמודד שוב עם הפרידה. קשה. אבל להיפרד מאבא - זה קשה פי מיליון.

הטור פורסם בעיתון "בשבע".