דבורי וקשטוק עוברת שינוי משמעותי בחיים, ועכשיו היא מספרת עליו

שבועיים לא כתבתי אליך, אל קהילת הנשים המדהימה שלי. קיבלתי המון פניות במייל של נשים שחיכו עד אמצע הלילה למייל והתאכזבו.

קודם כל, מרגש שיש נשים שלא הולכות לישון לפני שהן קוראות את הפוסט השבועי שלי, מה שמחזק את המחויבות שלי אליכן.

בעולם יש כמה סוגי אנשים. יש את אלו שפועלים מאחורי הקלעים, אלו שהכל נעשה בשקט, ויש את המוחצנים יותר, שצריכים להיות בקדמת הבמה ומשם הם פועלים ומשפיעים.

העולם צריך את שניהם.

לקח לי הרבה שנים להבין שהקב"ה חנן אותי ביכולת להשפיע ושיש לי הכוח לעשות את זה. וכן, יש גם מי שיקשיב.

במהלך השנים הפסקתי להתבייש בעובדה שאני מאלו שאומרים בקול את מה שיש להם להגיד, שיש להם את האומץ לעמוד בקדמת הבמה גם כשאני לא במיטבי, שיש לי את הרצון להשפיע לטובה ובגדול.

יחד עם זה, לא בכל מחיר.

בשבועיים האחרונים לא יכולתי לכתוב. פעם אחת כי הייתי עמוסה מידי, פעם שניה כי כתבתי ומחקתי וכתבתי ומחקתי ואז פתחתי קובץ חדש וכתבתי מהתחלה הכל והרגשתי שאני לא כותבת את מה שאני באמת רוצה, ובשעה 4 בבוקר הבנתי שאני לא יכולה להוציא פוסט שאני לא מחוברת אליו.

פרשתי והלכתי לישון.

כי כשאני כותבת, זה תמיד מהלב.

יש כל מיני א/נשים שמבקשים את עזרתי בכתיבה, בתשלום או בחינם, ואומרים לי "לך זה בא בקלות", "נשלף לך".

ובכן, זה לא.

זה כנראה בא יותר בקלות מהרבה אחרים, ועדיין, האחריות הגדולה וההבנה שהמילים שלי נמדדות ונכנסות אל לבבות פתוחים שסומכים עלי - מאלצים אותי לעבור שוב ושוב על הפוסט ולוודא שאני עומדת מאחורי כל מילה ושהיא תהיה לתועלת.

וכיוון שלא הצלחתי לכתוב פוסט נורמלי, כזה שגם יעביר את התחושות שלי וגם לא יהווה נזק עבורי וגם יבהיר למה וכמה, וגם... מחקתי אותו.

אלא שיותר ויותר נשים כותבות לי ורוצות להבין מה עובר עלי.

ובכן, אני בהליכי גירושים.

יש מי שכבר הבינה בין השורות במהלך השנה האחרונה ויש מי שלא.

זה לא באמת משנה.

בדיוק שנה עברה מאז אירוע קשה מאד שעברתי, שבו הבנתי שאין יותר טעם למשוך משהו שמעולם לא היה.

מאותו רגע פניתי לכמה נשות מקצוע, שכל אחת מתמחה בתחום אחר, כדי לעבד את האירוע הקשה וכדי להבין מה המשמעות של גירושים כשלך 4 ילדים ומטבע הדברים עלייך להתמודד עם תהליך לא פשוט. ויש דברים שהשתיקה יפה להם.

אני רק רוצה לומר שיש בי כאב עצום וצער עמוק על חורבן הבית שלי, ויחד עם זה יש הקלה גדולה ואבן ענקית בתוכי שהולכת ומתגמדת.

קבלת ההחלטה הייתה תקופה נוראית ממש. נעתי בין האפשרויות, שאף אחת מהן לא טובה, וניסיתי לצפות קדימה. נעזרתי באנשי מקצוע מהשורה הראשונה כדי להבין מה הדבר הנכון לעשות עבור ילדיי ועבורי.

כמו שתמיד אני כותבת לכן: אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים, וגם אני יודעת לפנות לעזרה.

התשובות היו חד משמעיות.

לחתוך. אתמול.

גם עבור הילדים זהו הדבר הנכון ביותר, למרות המשבר הנורא שהם עוברים ועוד יעברו.

כרגע אני עמוק בתוך הדיונים ונאבקת על החיים שלי ושל ילדי.

מרגישה את הקב"ה מוליך, מכוון, מחבק אותי ומראה לי ניצוצות של אור בתוך השחור הסמיך שאני חיה בו כבר יותר מידי זמן.

ממשיכה את השיגרה ככל האפשר, מתמודדת עם כל מה שהתהליך הזה דורש ומתפללת לשליחים טובים שיהיו שם עבורי ועבור ילדיי האהובים.

וכמובן, פועלת על פי החלטות בין הדין בו מתנהל תיק הגירושים שלי ונכונה לי עוד דרך ארוכה.

איתך.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.