סיון רהב מאיר נפרדת מהרב שמחה קוק זצ"ל: זכינו גם אנחנו להרגיש את ההשתתפות האמיתית בשמחה

1. יום רביעי בצהריים, בית הלוויות שמגר בירושלים. אלפים נפרדים מהרב שמחה קוק, שנפטר בגיל 92. מסע הלוויה הענק ממשיך משם לעיר רחובות, שם הרב קוק כיהן כחמישים שנים כרב הראשי, ושוב אלפים מגיעים להיפרד. הרחובות בעיר נחסמים, והשוטרים שחוסמים אותם מספרים לי איך הרב חיתן אותם או ערך את בר המצווה שלהם. משפט אחד שמעתי מכולם, שוב ושוב: "לי? לי היה קשר מיוחד איתו". רבבות בני אדם שהרגישו שלהם, ורק להם, היה קשר מיוחד איתו. אז האמת היא שגם לי היה קשר מיוחד איתו.

2. סבא של בעלי, הרב שלמה קוק, נהרג בתאונת דרכים יחד עם רעייתו יהודית ושניים מילדיהם הקטנים בחנוכה בשנת 1972. את מקומו של הרב שלמה כרב הראשי של רחובות מילא מאז ועד השבוע אחיו, הרב שמחה. אבל איך נכנס לתפקיד? רק השבוע סיפרה לי חמותי, זיוה מאיר, שהתייתמה משני הוריה בגיל צעיר, איך הדוד שלה התנהג. "הייתי בחדר שלי, ואני זוכרת שהתנהל בחדר הסמוך דיון של כל המבוגרים במשפחה האם הרב שמחה, שהיה ראש ישיבת בני עקיבא בנתניה, צריך להיכנס לנעליים של אבא שלי. ואז הרב שמחה אמר שצריך להתייעץ איתי. הוא הלך לחדר שלי, וזה פשוט לא יאמן איזו שיחה הייתה לנו. הייתי נערה בת 15, והוא ישב איתי בשיא הרצינות וביקש שנדבר על העיר, שאספר לו. אני זוכרת שהוא שאל על האוכלוסייה של מכון ויצמן, על הדתיים בעיר, על החילונים. היום אני מבינה כמה תבונה ורגישות הייתה לו. הוא לא רצה שארגיש שהוא 'לוקח' את התפקיד של אבא שלי, הוא רצה לתת לי הרגשה טובה, הרגשה של שותפות".

3. הרגישות הזו אפיינה את כל מסע חייו. גם כשניהל מאבקים ציבוריים הוא תמיד הדגיש שהוא אף פעם לא נגד, הוא רק בעד. בעד השבת, למשל. מדהים איך הנחיל את ערך השבת בעדינות, בחיבה, לכל הציבורים, גם למי שכבר שומר אותה. כך למשל עודד אנשים במשך לשנים לערוך את שולחן השבת כבר ביום חמישי בלילה, ולפרוס עליו מפה לבנה, כדי להכניס את אווירת השבת מוקדם יותר הביתה. ילדים שאמרו לרב בשבת "בוקר טוב" או "ערב טוב" זוכרים עד היום איך אמר להם בחיוך שבשבת לא מברכים כך. בשבת אומרים רק "שבת שלום", לאורך כל היום.

מול הניסיון לפתוח קניון ברחובות בשבת, הוא לא יצא בהפגנות ובצעקות "שאבעס" אלא במעמד של שירי שבת. תושבי רחובות הדתיים, והוא בראשם, פשוט עמדו ושרו ביחד שירי שבת מול הקניון. מוכרים שפתחו את חנותם בשבת זוכרים איך הזמין אותם לסעודת שבת בביתו. ופעם אחת תנועת הצופים בנתה מחנה אוהלים בשבת בבוקר, ממש סמוך לביתו. הרב לא יכול היה להתעלם. הוא לקח גביע, יין ועוגיות, ירד אליהם וערך להם קידוש גדול לכבוד שבת.

4. הקשבתי להספד הנרגש של ראש העיר רחובות רחמים מלול במסע הלוויה הארוך השבוע, הקשבתי להספדים של גדולי הרבנים וראשי הישיבות, אבל במקביל שמעתי עוד המון הספדים קטנים, מהאנשים שסביבי. שום משימה לא הייתה קטנה מדי בשבילו, שום אדם לא היה קטן מדי.

שומר בבית ספר יסודי זוכר איך בכל פעם שהרב נכנס להרצאה בבית הספר, והוא הוזמן למוסדות החינוך של העיר רבות, הוא היה עוצר לידו: "אשריך שאתה זוכר לשמור על בית ספר של ילדי ישראל!". משפט אחד כזה מספיק לפעמים כדי לשמח אדם ליום שלם ולתת משמעות לעבודתו. 

גם יוני קריצ'בסקי שיתף אותי בסיפורו, שראוי לסרט: היום הוא בן 41, איש הייטק, נשוי ואבא לחמישה. הוא נולד בחרקוב ולא ידע כלל שהוא יהודי. עם נפילת מסך הברזל, הגיע הרב קוק לערוך ליל סדר ענק באוקראינה. הנער יוני היה שם, ישב קרוב לרב וגנב את האפיקומן. המתנה שביקש הייתה תנ"ך עם תרגום לרוסית, ולחגוג בר מצווה בארץ. ארגונים יהודיים רבים סייעו להגשמת החלום: יוני עבר קודם כל ברית מילה (הרב קוק היה הסנדק, כמובן), ואז הגיע לכאן עם משפחתו ועלה לתורה בבית הכנסת של הרב ברחובות. התקשורת סיקרה את סיפורו של הילד שחזר לזהותו, אחרי נפילת מסך הברזל, אבל השבוע סיפר לי יוני על ההמשך: "מאז תחילת המלחמה באוקראינה הפכתי בעצמי לפעיל, יומם ולילה. למדתי מהרב קוק שצריך להתמסר לאחים רחוקים".

5. והיו גם ניחומי האבלים. "אני זוכר שסבא שלי נפטר", סיפר תושב העיר. "הרב פשוט ראה מודעת אבל ברחוב, הבין שיושבים שבעה, ובלי להכיר עלה לנחם אותנו. התחושה הייתה שהוא מרגיש אחראי לכל תושב ברחובות. זה מאוד חיזק את המשפחה".

"כשאחותי הקטנה נפטרה בגיל 10", סיפרה לי חיה, ילידת רחובות, "הרב פשוט לימד אותנו איך מנחמים. הוא לא אמר יותר מדי, הוא בעיקר ישב ליד אמא שלי ובכה איתה. בכי אמיתי, מלא בכאב וצער. עברו כבר עשרות שנים, ואני לא יכולה לתאר במילים מה זה עשה לנו. הרגשנו שהוא איתנו. לפעמים לא צריך לנאום אלא רק להשתתף בצער הזולת. אבל כשמו כן הוא, הוא ידע גם לשמוח באמת בשמחת הזולת, שמחה אמיתית וכנה. לאורך השנים ערך אלפי שמחות, ועם כל אחד הוא היה שם באמת".

זה נכון. הרב קוק ערך את חופתנו, וזכינו גם אנחנו להרגיש את ההשתתפות האמיתית בשמחה.

6. בשבוע שבו מתחילים לקרוא בתורה את ספר המסעות, ספר במדבר, הסתיים מסע חייו. מאות סיפורים שמעתי השבוע (ואם יש לכם סיפורים משלכם, אתם מוזמנים לשתף אותי), והם נסכו בי תקווה. כי רוב הזמן אנחנו עוסקים במנהיגים פוליטיים, ושוכחים אילו מנהיגים רוחניים ואילו דמויות חינוכיות נוספות חיות בינינו. כי אנחנו מנהלים את היחסים בין המגזרים בבתי המשפט או בוויכוחים בכנסת ובתקשורת, ושוכחים שאפשר גם אחרת, ושלרוב אנחנו יודעים להסתדר היטב, בטאקט ובכבוד.

ממש לפני הקבורה, שמעתי שם עוד סיפור: קבוצת תושבים חילונים עלו פעם לביתו, שהיה תמיד פתוח לרווחה, כדי להתלונן ולנסות לפתור נושא מסוים. "ישבנו שעות", אמר לי אחד מהם, "לא תמיד הסכמנו, אבל לפני שנפרדנו הוא אמר: מה, זהו? לא נשיר משהו ביחד? והוא פשוט התחיל לשיר עם כולנו ביחד 'עם ישראל חי'".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".