בגלל ההבטחה לרב: כיצד נתפס הבריון לאחר שנים של הסתתרות?

מוסטפה אבו כביר, כך נקרא הבריון הישמעאלי גדל הגוף ורפה השכל, שדי היה בהזכרת שמו בלבד כדי להשרות פחד וחלחלה על כל שומעיו. איש רע מעללים זה שבחר את השוד והרצח כדרך חיים, מעולם לא נראה בציבור, ועל מעשיו נודע הכל מפי השמועה.

השמועות אמרו כי בגיל צעיר מאוד כבר החל מוסטפה במקצועו המפוקפק, ועד מהרה התלקטו סביבו אנשים ריקים ופוחזים שחברו לו למעשי השוד והביזה  והפכו יחדיו לחבורה שהטילה את אימתה על הכל. את מקום מגוריהם ששכן תמיד בנקיק צר או במערה עלומה, הקפידו הללו להחליף מפעם לפעם משחשו כי עומדים לעלות על עקבותיהם. בשל כך, לא היה אזור מוגדר שבו מיקדו את פעולתם, והבהלה מפניהם אפפה את פני כל הארץ.

קרבנותיהם היו בדרך כלל אנשים בודדים שעשו את דרכם בדרכים שוממות, אולם לא פעם העזו פניהם והתקיפו אף שיירות של עוברי דרכים. כרוח סערה היתה החבורה פורצת מבין ההרים חמושה מכף רגל ועד ראש, ועוד לפני שהספיק הקרבן לזעוק, היה מוטל על האדמה כאבן שאין לה הופכין מרוקן מכל ממונו.

המשטרה התורכית עשתה כל שלאל ידה כדי להניח יד על השודד האכזר ובני חבורתו, אולם מוסטפה זה היה מהיר, וכפי הנראה גם חכם מהם. לשוטרים התורכיים שהצליחו לאחר מאמץ רב לאתר את מקום מחבואו, נותר רק להביט באכזבה בשיירי המאכלים שהעידו כי זה מכבר שכנו במקום זה הפושעים המבוקשים.

כה קשה היה הכשלון החוזר ונשנה למפקדי המשטרה התורכית, עד שהקציבו סכום עצום של לירות תורכיות כפרס למי שיביא להם מידע שיוביל לתפיסת הבריון. אלא שלמרבה הצער גם פעולה זו לא הועילה, ומיקומו של מוסטפה נותר חידה עלומה כמקודם.

היה זה בבוקר קיצי שטוף שמש. חבורת אנשים בעלי צורה יצאה מבעד לשער יפו אל הרחבה הסמוכה שבה המתינו בעלי כרכרות לנוסעים מזדמנים. בראש השיירה צעד יהודי בעל סבר פנים מלאכיות, ואחריו צעדו בחרדת קודש כל בני החבורה.

היה זה הרב הקדוש רבי דוד צבי שלמה בידרמן מלעלוב זצ"ל, שיצא עם חבר תלמידיו לפקוד את קברי הצדיקים שבגליל כמנהגו מפעם לפעם. בצאתם מן השער פנו הם לעבר כרכרה שנראתה כשירה למסע המפרך, ולאחר דין ודברים קצר עם העגלון עלו עליה ופתחו בנסיעה.

שעות ארוכות חלפו בטרם נגלו אליהם הרי הגליל במלוא יפעת תפארתם, ורק לקראת ערב עצרה הכרכרה לצד חורשת עצים מלבלבת כדי שיתפללו הנוסעים מנחה.

ברצונו לייחד את כוונתו, הרחיק הרבי מעט אל תוך החורשה ומיד שקע בתפילה כשמראהו מעיד כי אינו נמצא בעלמא הדין. לפתע נשמע קול רחש מבין העצים. בבת אחת הגיחה מן היער חבורת ישמעאלים חמושים ובראשם ענק מטיל אימה כשחרבו שלופה בידו. תוך שניות ספורות החלו החסידים להימלט על נפשם מפני הרעה. מתי מעט בלבד נותרו להגן בחירוף נפש על הרבי, דבר שנראה היה כחסר סיכוי.

הרבי ששקוע היה בשרעפי קודש, לא הרגיש כלל בהמולה שסביבו. הוא המשיך בתפילתו כאילו דבר לא אירע. הבריון התקרב אל הרבי ופגיונו שלוף בידו, והחסידים עצרו את נשימתם. אלא, שלפתע קפא הרוצח על מקומו. כח נסתר בלם אותו ומנע ממנו להפיק את זממו, ותחת זאת התבונן הוא בעיניים קרועות ברבי השקוע בדבקותו באלוקיו.

משך דקות מספר נמשך המחזה המפעים, עד שסיים הרבי את תפילתו ופסע שלוש פסיעות לאחוריו. או אז ניגש אליו מוסטפה ביראת כבוד ואמר:

"חכם היהודים, אגלה לך את האמת המרה: כפשע היה בינך ובין המוות. מעולם לא אירע לי שחזרתי בי מכוונתי, ואינני יודע מה גרם לי עכשיו לעשות זאת. דע לך כי אני הוא מוסטפה, השודד המטיל אימתו על כל יושבי הארץ, והמשטרה התורכית נלאתה מזמן מלתופסני, אולם לי אין מנוחה כי אני נאלץ להחליף מקומות מסתור בתכיפות גבוהה. מוכן אני לשלחך לחופשי, אולם מבקש אני בתמורה לכך שתברכני כי לעולם לא יצליחו רודפי לתופסני".

הרבי נעץ את מבטו הנוקב בפניו של מוסטפה ולאחר רגע קל אמר: "מוכן אני לברכך, אך יש לי לכך תנאי. דורש אני כי תבטיחני נאמנה, שלעולם, אבל לעולם לא תפגע בממונות או בנפשו של בן לעם היהודי. כל עוד תשמור את התחייבותך, לא תתפס, אולם אם תעבור עליה, הרי שגם אני לא אקיים את ההבטחה".

על אתר הרעים קולו של מוסטפה ואישר את הסכמו עם הרב. מיד לאחר מכן פנה לדרכו, תוך שהרבי שב ומזכיר לו את התנאי שהציב לקיום הברכה.

בשנים שלאחר מכן המשיך מוסטפה במעשיו, בעוד הרשויות ממשיכות במאמצים חסרי תועלת ללוכדו. אלא שבעוד בקרב הנכרים המשיך מוסטפה במעשיו האפלים, יהודי הארץ כמו קיבלו ממנו תעודת חסינות ואיש מביניהם לא ניזוק.

משך תקופה ארוכה הצליח מוסטפה לעמוד בהתחייבותו, עד לאותו יום שעשה בו את הטעות שעלתה לו בחייו. באותו יום בחר לו מוסטפה כקרבן הלך שחזותו לא העידה כלל על יהדותו. לבוש היה ההלך בבגדים קצרים, ראשו היה גלוי ופניו מגולחות למשעי. האיש צעד בנחת בין העצים, ולא הבחין בעיניים חורשות הרעה שצפו בו, ומשהבחין היה זה מאוחר מדי.

לפנות ערב התגלתה גופתו בידי עוברי אורח. מסתבר שהאיש היה יהודי שנשא בתפקיד בכיר באחד מארגוני החלוצים שקמו באותה עת. המשטרה התורכית שהוזעקה למקום גילתה מיד את 'טביעות אצבעותיו' של מוסטפה בזירה. השוטרים פנו מיד לחפש אחריו במלוא המרץ, אלא שבניגוד לפעמים קודמות שבהן העלו חרס בידם, הפעם גילו הללו במהירות את המערה שהסתתר בה הרוצח כשהוא ישן מעמל יומו.

עד מהרה נכבל מוסטפה בידיו וברגליו והוסע תחת משמר כבד אל מפקדת המשטרה התורכית. תוך שעות ספורות עוררה השמועה על תפיסתו של המבוקש הבכיר גלים של שמחה בשורות הצבא התורכי.

משפטו של מוסטפה נערך במהירות רבה. העדויות הרבות שנאספו במהלך השנים לא הותירו לו סיכוי, ודינו נחרץ למוות בתליה.

לקראת ביצוע גזר הדין נאסף קהל רב ברחבה שלפני הגרדום. התליין עמד הכן, חבל התליה אחוז בידו והוא עומד לכרכו על ראש הנאשם. או אז ביקש מוסטפה לומר כמה מילים. כנהוג מילאו השוטרים את משאלתו.

מוסטפה נתן מבט מצמית בקהל הגדול שנאסף מסביב, כשעיניו משדרות כעס ובוז, ולפתע בקעה זעקה מגרונו: "דעו לכם כי לא כוחכם או גבורתכם הביאו לתפיסתי. אני הוא האשם היחיד בה. הלא אתם השוטרים השמחים עתה לאידי, נלאיתם במשך שנים רבות מלתופסני. גם עתה כשהצלחתם סוף סוף במשימתכם, לא היה זה בזכות חכמתכם או גבורתכם, כי אם משום שהפרתי את הבטחתי לרב היהודי. ברגע שבו חדלה ברכתו של הרב מלהגן עלי, הצלחתם לשים עלי את ידכם, ונתפסתי על ידכם כאחד הנחשלים"

ברגע שסיים את דבריו נכרך חבל התליה על צווארו, ומוסטפה האכזר מת במקום. במותו הותיר אחריו מסר נחרץ וכביר על כח ברכתם של צדיקים.

(גליון אוהל מועד שופטים תשע"ז, מפי האדמו"ר מסרטערטין שליט"א)

מתוך הספר "24/7" של הרב צבי נקר.