מיוחד ליום ירושלים: "כך נראו הבתים בירושלים העתיקה"

איך חיו היהודים בירושלים במשך השנים, ממה הם התפרנסו ואיך נראו בתי המגורים שלהם? מי ששאל את עצמו פעם את השאלות האלו יוכל לקבל מענה במוזיאון חצר היישוב הישן, השוכן ברובע היהודי, בתוך מבנה עתיק בן 500 שנה. למעשה אין כמעט מבנים כאלו ברובע, שכן רוב הבתים מאותם ימים נהרסו במלחמת העצמאות ובשיקום הרובע, אחרי מלחמת ששת הימים.

בית המוזיאון הוא אחד מתוך שלושה בתי חצר יחידים ששרדו, בעיקר בזכות הגב' רבקה וינגרטיין, שהיא עצמה נולדה באחד החדרים שבמבנה. אורה פיקל ציברי, האוצרת הראשית במוזיאון, מספרת כי למשפחת וינגרטיין הייתה 'חזקה' על אחד החדרים. "הם גרו שם בשכירות כמובן, אך בירושלים היה קיים כלל של 'חזקה' – אם למרות שהיית צריך לעבור, המשכת להתגורר משום מה בדירה יותר מ-11 חודשים, היית מקבל זכויות של 'דייר מוגן'. כך יצא שלמשפחת וינגרטיין היה חדר אחד במתחם שהיה שייך להם.

"הגב' וינגרטיין סיפרה לנו שהיא הגיעה אל הרובע מיד כשהסתיימה מלחמת ששת הימים ונדמו הדי הפגזים. היא ראתה למרבה הצער שרוב בתי הרובע הרוסים במצב שאי אפשר לחיות בהם, ואז גילתה להפתעתה שדווקא הבית 'שלה' שרד. בעקבות כך היא שכנעה את טדי קולק ולוי אשכול להפוך את המקום למוזיאון, ואז היא התחילה באיסוף פריטים וזיכרונות מכל השנים, מתוך הכרה בחשיבות הגדולה שיש להם מבחינה היסטורית. נכון להיום האוסף כולל יותר מ-14,000 פריטים וגם תצלומים ומסמכים. את חלקם אספה הגב' וינגרטיין ואת חלקם הוספנו אנחנו במשך השנים".

הגלעד ברובע אחרי מלחמת ששת הימים

מתוך עניות ודלות

איך השגתם את כל הפריטים המוצגים במוזיאון?

"רוב רובם של הפריטים הגיעו מתושבי הרובע עצמם", מסבירה אורה, "זו גם הסיבה שנוצר כאן אוסף מוזר וממש לא שגרתי. כי בשונה ממוזיאונים אחרים, הוא כולל דווקא פריטים רגילים ביותר של יום-יום ולא שכיות חמדה יוקרתיות. יש לנו למשל בגדי כלה ונדוניה לכלה, יש כוסות רוח, סירים, מחבתות, ואפילו תשמישי קדושה מיוחדים מאוד. כמובן שהייחודיות הגדולה היא במקום בו שוכן המוזיאון – בית חצר מקורי, בדיוק כפי שהיה מקובל להתגורר בירושלים לפני 500 שנה".

מהו בעצם בית חצר?

"מדובר בבית שיש בו חצר משותפת וסביבה חדרים, שבכל אחד מהם מתגוררת משפחה. למעשה, רוב הבתים ברובע היהודי לא היו בבעלות יהודית, אלא של הקדש מוסלמי. זה אומר שיהודים נאלצו מידי 11 חודשים לעבור דירה. אצלנו במוזיאון אפשר ממש לחזור במנהרת הזמן, ולראות איך אנשים חיו בבית דירות כזה החל מלפני 500 שנה, ועד שנת 1948, בנפילתו של הרובע במלחמת העצמאות".

בית הכנסת האר''י (צילום: רן ארדה)

מיהם אותם אנשים שהתגוררו ברובע היהודי?

"רוב האנשים היו כאלו שלא התעניינו כלל בהבלי העולם הזה, אלא היה חשוב להם דבר אחד – לגור בירושלים, הכי קרוב למקום המקדש. במשך השנים הגיעו לכאן יהודים ממש מכל קצוות תבל, מתוך אידיאל ורצון למות בעיר הקודש. פעמים רבות אלו שבאו היו אנשים מבוגרים, לעתים גם עריריים, והדבר המפתיע הוא שעל פי הנתונים שיש בידינו היו 39% מתושבי הרובע נשים אלמנות, רבות מהן לא ידעו קרוא וכתוב, אך כשחיפשו את ההתעלות הרוחנית הן עשו עלייה לארץ. כך למשל אנחנו יודעים שבמשך תקופה ארוכה היו נשים שהגיעו לירושלים מאזור מרוקו וטוניס. הן חיו יחד במעין קומונה, כשהן תומכות זו בזו ומתפרנסות מניפוי קמח".

ההחלטה על המגורים בירושלים, לדבריה של אורה, לא הייתה קלה עבור אף אחד. "מי שהגיע לגור בירושלים ידע שהוא בא לחיות מתוך דלות גדולה, לעתים גם עם מגיפות ורעב.  הייתה זו מסירות נפש גדולה מאוד להתגורר במשך השנים בירושלים.

מחברת תפילות עמדי

"לעתים", היא מוסיפה, "נראה לנו שאנחנו המצאנו הכל, אבל מסתבר שיש כאלו שעשו זאת עוד לפנינו. כך למשל כולנו מקבלים במיילים לעתים קרובות בקשה לתרומות, וכן יש ישיבות או מוסדות ששולחים לנו לפני חגים שי קטן במטרה להזכיר לנו את קיומם ואת הצורך בתרומות.

"בדיוק כך היה גם בירושלים. יש לנו כל מיני מזכרות מעניינות של כיסויי חלות, לוחות מזרח, קישוטים לסוכה ולשולחן שבת, שהיו נשלחים מארץ ישראל אל בתיהם של עשירים ברחבי העולם, כשהמטרה היא להזכיר להם שאולי הם יושבים על סיר הבשר בגולה, אבל כאן בירושלים יש יהודים שחיים בדלות גדולה, ומקיימים מצוות יישוב ארץ ישראל מתוך קושי ומאבק, אז בבקשה תפתחו את הארנק ותעניקו להם כסף..."

אמבטיית שמש - טיפת חלב

משמלת כלה ועד מסמכים היסטוריים

ומה עוד יש במוזיאון?

"באחד החדרים", מספרת אורה, "יש לנו תמונה שהצלמים של בית הדסה צילמו, וניתן לראות בה את אנשי העיר העתיקה יושבים על הרצפה בלבוש צנוע, כשהם אוכלים מצלחות המונחות על השטיח. אגב, הסיבה שכמעט לא היו להם רהיטים אינה רק בשל העוני ממנו סבלו, אלא גם כי כפי שציינתי – הם עברו דירה מידי 11 חודשים. כך גם אלו שהגיעו מתרבות אירופאית למשל, בה היה מקובל לשבת על כיסאות ולהשתמש בשולחנות, העדיפו שיהיו להם בבית כמה שפחות רהיטים כבדים. נוצר מצב בו נראה שהבלי העולם כמעט לא העסיקו את אנשי ירושלים, ובעיקר הם התמקדו ברצון החזק שלהם לגור בירושלים. מבחינתם זה היה הדבר החשוב ביותר, והם היו מוכנים לוותר לשם כך גם על איכות חיים גבוהה.

קמע ליולדת (צילום: רן ארדה)

"במוזיאון שלנו אפשר לראות תצוגה של שלושה בתים של משפחות, כולל חדר בו יש ארגז נדוניה מקורי שקיבלו כלות באותם ימים, ואנו מנצלים את ההזדמנות ומספרים למבקרים איך שבאותם ימים דרשו כלה 'בלבוסטע', העיקר שתדע לתפור ולבשל.

"יש גם חדר בו שחזרנו את מיטתה של היולדת, כי היא הייתה היחידה שזכתה לכבוד ולמיטה מוצעת ונוחה שממנה היא לא ירדה במשך 40 יום. בואו לא נשכח שאנו מדברים על תקופה בה אין מים זורמים וגם לא חשמל, 80% מהתינוקות אינם מגיעים לגיל שנה ורבע מהיולדות לא שורדות. אלו מספרים מזעזעים, בעיקר בגלל ההיגיינה הירודה והתרופות שכמעט לא קיימות.

חדר היולדת (צילום: רן ארדה)

"מאוחר יותר, במהלך המאה ה-19, ישנה עלייה גדולה של יהודים מכל רחבי תבל לירושלים, ומה שיפה לראות אצלנו במוזיאון זה את המיקרוקוסמוס של העולם היהודי שבא לביטוי בתוך העיר. נוצר שילוב כל כך מעניין של הווי חיים יהודי מכל התפוצות, ופתאום לראשונה יהודים נפגשים זה עם זה ומתחילים להכיר מנהגים, וכן לבוש שונה וחינוך ילדים בדרך אחרת. הם לומדים זה מזה, ובעצם מתאחדים יחד ועוברים סוג של כור היתוך. אחד הדברים היפים שבולטים באותן שנים הוא נושא הערבות ההדדית. כי למרות השוני התגוררו כולם זה לצד זה, דאגו זה לזה ויצרו קשרים טובים".

עם סידור בשבי

התחנה האחרונה שאורה מעבירה אותנו דרכה היא זו שארעה כאשר הרובע היהודי נפל בידי הירדנים בשנת 1948, ואז פונו 1800 אזרחים מהרובע לעיר החדשה. "בכל פעם מחדש כשמדברים על מלחמת העצמאות יש כאלו שדואגים להזכיר את הפליטים הפלסטינים, ובעצם שוכחים שגם לנו היו פליטים", היא מעירה.

כשאורה מספרת על כך היא עוצרת לרגע, ומוסיפה: "מיד לאחר נפילת הרובע בידי הירדנים במלחמת תש"ח, העמיד המפקד הירדני את כל הלוחמים היהודיים מול כיכר בתי מחסה,  ואז גילה שיש לפניו בסך הכל 35 לוחמים עייפים וכנועים, והם אלו שהצליחו לגרום לו לכל כך הרבה אבדות. זו הייתה עבורו בושה גדולה מאוד, כי הצבא הירדני נחשב באותם ימים לטוב ביותר במזרח התיכון, והיה מגוחך לחשוב ששלושים וחמישה חיילים יהודים הצליחו לגרום לו לכל כך הרבה אבדות.  המפקד המתוסכל ירק על הרצפה ואמר: 'אם הייתי יודע מראש שזה המצב, הייתי מגרש אתכם במקלות'.

חדר עותמני (צילום: רן ארדה)

"לאחר מכן הוא לקח אתו לשבי 300 אזרחים, ביניהם הרב דנציגר, יהודי מיוחד מאוד בן 82, שביקש לעודד את השבויים, אז אמר להם: 'בואו נלמד יחד, ועוד תראו שזכות התורה תגן עלינו'. כך הם יצאו אל הלא נודע, ואני רוצה להזכיר שרק שבועיים קודם לכן נלקחו לשבי לוחמי כפר עציון, שרבים מהם הוצאו להורג. גם כאן ברובע הייתה תחושה שייתכן שלא יזכו לשוב אל משפחותיהם לעולם. אותם יהודים שנלקחו לשבי לא לקחו איתם תשמישי קדושה, כי חששו שהירדנים יהרסו ויבזו אותם. אלא שבאותם ימים בדיוק חלו ראש השנה ויום כיפור, אז הרב של העדה הכורדית שהיה בין השבויים, ביקש מהצלב האדום דפים וכך הוא כתב מתוך הזיכרון את תפילות הימים הנוראים. הדפים האלו אוחדו ברבות הימים לסידור, ואת הסידור הזה ניתן לראות באוסף שלנו".