מה למדתי מאימו של תומס אדיסון?

את תומס אדיסון אין מי שלא מכיר, האיש שעשרות המצאות קרויות על שמו, ביניהן הנורה החשמלית, הפונוגרף והטלגרף. תומס אומנם הצליח בחייו, אך גם נכשל לפני כן עשרות אלפי פעמים. רבים נוהגים לקרוא את סיפורי ההצלחה דווקא מהסוף, אך את החיים עצמם אין מי שלא מתחיל מההתחלה...

אדיסון נולד במילאן שבאוהיו וגדל במישיגן. הוא היה חירש באופן חלקי מנערותו, מה שהקשה עליו את התפקוד היומיומי. בילדותו למד באחד מבתי הספר שבעירו.

בגיל שש קיבל מכתב מן ההנהלה. תומס, שלא ידע קרוא וכתוב, תחב את הפתק בכיסו וחיכה לבוא העת שיגיע הביתה.

משהגיע, ביקש מאמו שתקריא לו את הכתוב. האם פתחה את המכתב והחלה לבכות. "למה את בוכה?", נשא אליה עיניים שואלות.

"הילד שלך גאון. אין בבית הספר הזה מורים מספיק טובים שיכולים ללמד אותו, אנא למדי אותו בעצמך", הקריאה לו, דמעות נשרו מעיניה.

מאותו היום, תומס לא חזר לבית הספר. הוא למד באופן פרטי בביתו. כשגדל, עבד כמוכר חטיפים וממתקים ברכבות, ואף כמוכר ירקות. גם כשהיה קשה, והעתיד לא נראה היה זוהר במיוחד, אדיסון לא חלם להתייאש. המילים שהקריאה אמו מהפתק ההוא, הדהדו באוזניו: "תומס ילד גאון". 

בשנת 1877 נחל את ההצלחה הראשונה שלו – הפונוגרף, ומאז המציא עוד עשרות המצאות גאוניות, כשהמוכרת שבהם היא הנורה החשמלית. רבים כינו אותו "הקוסם ממנלו פארק".

תומס נחל אלפי אכזבות לפני שזכה לקטוף את הפירות. אך לטענתו, הוא לא נכשל אף פעם, אלא מצא בדיוק עשרת אלפים דרכים שלא עבדו.

רק לאחר מותה של אמו, כשהגיע לעשות סדר במגירות ששימשו אותו בילדותו, מצא את הפתק ההוא, מפעם. המכתב ששינה את חייו. שגרם לו להאמין בעצמו וביכולותיו. 

כשפתח את הדף, ידיו רעדו. לבו החסיר פעימה נוכח הכתוב בו: "תומס ילד לקוי למידה. בית הספר לא יכול להכיל אותו, אנא למדי אותו בעצמך".

מייד עם סיום קריאת המכתב, ניגש תומס ליומנו וכתב: "מילה חיובית של פירגון, עידוד, יכולה להציל חיים שלמים של בן אדם".

לו תומס היה יודע מה באמת היה כתוב באותו המכתב, יכול להיות שהיה נשאר בבית, מובטל, שהרי בית הספר מיועד רק לילדים בעלי פוטנציאל, לא לחסרי סיכוי כמוהו. ייתכן והיה ממשיך למכור ירקות ברכבת, ולהציע ממתקים לעוברי אורח. 

אך דבר אחד ברור - הוא לא היה אותו תומס אדיסון שאנחנו מכירים. את הנורה החשמלית מישהו אחר היה ממציא, אולי עשר שנים אחריו ואולי אלף. 

אמא של תומס לא יכלה להחזיר לו את השמיעה התקינה, גם לא את ביטחונו העצמי שהתערער. אך דבר אחד היא כן יכלה להעניק לו - את האמון שלה בו. אמונה שלמה. תמימה. אמיתית.

בית הספר לא ראה את הפוטנציאל הטמון בו, המורים לא האמינו בו, חברים לא חשבו שעתיד לצאת ממנו משהו. אך את האמון שלה בו אף אחד לא יכול היה לקחת, גם לא מנהל בית ספר נחשב.

אומנם כל ההמצאות קרויות על שמו של תומס, אך מאחורי ההצלחות שלו עומדת אישה אחת גיבורה. הצלחותיו - הצלחותיה. עשרות מהמצאותיו הגאוניות נזקפות גם כן לזכותה.

***

כמעט בכל משפחה ישנו הילד ההוא, זה שמעדיפים לא לדבר אודותיו. זה שכשמזכירים את שמו מתגנבת אנחה כבדה. 

בכל כיתה נמצאת הילדה הזו, זו שכדאי להוציא החוצה עוד לפני שהשיעור מתחיל. כזו שלא נראה שיש לה סיכוי להתנהג כתלמידה אי פעם.

כולם באמת ניסו כבר הכל. אבל אולי דבר אחד, פשוט כל כך, נותר עוד לנסות: אמונה. שלמה, אמיתית. כזו שמגיעה מהמקום הכי עמוק מבפנים.

נספר להם כמה הם מוכשרים, אף על פי שהעתיד שלהם לא נראה מזהיר במיוחד. נסביר להם כמה מוצלחים הם, למרות כל הכישלונות שלהם. נבטח בהם, ביכולות שלהם. בכישרונות שלהם. בחלומות שלהם. נקשיב לרגשות ולמחשבות שלהם. נטפח ניצנים קטנים, נאמין שיום יבוא והם יגדלו להיות פרחים מדהימים. ניקח חוזקה אחת, נעצים אותה. נטשטש את הרע, נתמקד בטוב. ורק בו. ניתן להם כל יום הזדמנות מחדש. ומי יודע מה עוד עתיד לצאת מהם בזכותנו. 

אומר הרב דסלר: כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו. העתיד שלהם תלוי רק בנו.