לקראת חג מתן תורה: הרבנית ימימה מזרחי בשאלה שצובטת להרבה נשים בלב

איך את אוהבת את עוגת הגבינה שלך? האמת, זו בכלל לא שאלה מטופשת. היא מגיעה ממקום שקצת צובט להרבה נשים בלב, כי... מתן תורה. וגם אני רוצה להרגיש חלק. מה התיקון שלי בחג הלכאורה מאוד מאוד גברי הזה? אז אנחנו מכינות עוגות גבינה, ומְפַשְׁטדות פשטידות, ולחוצות שגם צריך לבשל לשבת ואוכל חלבי ובשרי... אבל אמאל'ה, איך זה גשמי! והתורה מה איתה? מה אני אמורה לעשות בחג הזה?

והוא באמת נראה לנו מרוּחף, חג השבועות. כי בפסח אכלנו מצה, ובראש השנה – סימנים, וביום כיפור יש צום ומה יש בשבועות – עוגת גבינה? מה זה מסמל בשבילי?

ורש"י פלאי, אחד היפים במגילת רות:

נעמי אומרת לכלות שלה: עזבו אותי. אני כבר אישה זקנה. לא יצא ממני שום דבר.

ואז היא הופכת להיות צינית; קְרֶאןָ לִי מָרָא.^[1] לאנשים ציניים יש הומור שחור ונורא. והיא אומרת בהומור שחור - נניח שאני מתחתנת שוב הערב, וגַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, נעמי המסכנה, המיואשת, האלמנה, השכולה. ונניח שגַם יָלַדְתִּי בָנִים, חדשים, שני חתנים בשבילכן, ערפה ונעמי – הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה? הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה?^[2] מה, אתן עכשיו תְּשַׂבְּרוּ, תְּקַוּוּ שהבנים האלה שיגדלו לי מהחתונה כביכול הלילה – אתן תתחתנו איתן? הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה?

ורש"י: את חושבת ש"תֵּעָגֵנָה" פירושו "תישארו עגונות, עד שהבנים יגדלו". במקרה הזה היה צריך לכתוב את המילה עם דגש (מלשון "תעגננה"). אבל, המילה כתובה ללא דגש – למה? והוא מסביר מהמם: זה כמו חוני המעגל, שעָג עוגה ואמר לקב"ה: אני לא זז מכאן עד שאני מתגשם. עד שיורד עלי גשם.^[3]

רש"י מביא כאן פירוש מהמם. מצד אחד נעמי מיואשת. היא צינית. היא אומרת דיבורים מרירים. מצד שני היא אומרת להן: בנות, לכו ותכינו עוגה. לָהֵן תֵּעָגֵנָה, כמו חוני שעג עוגה. זה מעשה סמלי, זה מעשה גשמי. איך זה בדיוק אמור להוריד לך גשם מהשמיים? אבל זה מה שאני יכול לעשות עכשיו כדי להראות לך כמה אני כָּמֵהַּ, כמה אני רוצה.

העוגה הזאת, עוגת הגבינה הזאת שמדברים עליה כל כך הרבה – כי הר סיני היה הר גבנוני, אז עושים עוגת גבינה;^[4] כי עם ישראל יכול היה לאכול רק מאכלי חלב אחרי שהוא קיבל את ציוויי הכשרות^[5] – וזה הרבה מעבר לזה. זה להכניס לעוגה הזו את כל הרצונות שלי, את כל התפילות שלי, את כל הכמיהות שלי. אני מכינה עכשיו עוגה לשבועות, מכניסה לתוכה את כל התפילות שאני רק יכולה לחשוב עליהן!

מפני שחג השבועות הוא בעיקרו הכנה. הכנה ורצון לדבר הגדול הזה שאנחנו כל כך רוצות באמת. אז אנחנו עושות את הכל בצורה גשמית: מקשטות את הבית, מכינות מעדנים. אבל בעצם כל זה, זה לומר בכל שנייה של עשייה: אני רוצה. אני כל כך רוצה, אני כל כך רוצה.

שמת לב שבחג מתן תורה בקושי לומדים תורה? אפילו גדולי תלמידי החכמים – בסדר, כמה כבר תספיק ללמוד בלילה אחד וביום אחד? לא הרבה. אני תמיד אומרת שזה החג שלומדים בו הכי פחות תורה. פסח וסוכות הם חגים של שבעה ימים ואילו שבועות הוא יום אחד. אבל מה שחשוב פה זה לא ההספק והקילומטראז', אלא הקילומטרים שבין הארץ לשמים, הקילומטרים שאנחנו עושים בתפילה ובכמיהה.

לכן ביום הזה משה יפגוש את דוד המלך. משה, התורה, יפגוש את דוד, התפילה, מפני שתורה לא יכולה להגיע הביתה ללא תפילה. כל החגיגה הזו שנקראת מתן תורה, לא תוכל להגיע בלי עוגה, כי אין אין אין חגיגה, בלי עוגה.^[6] ולכן העשייה הגשמית הזאת, הלפעמים מתסכלת, היא הבעת רצון. היא תפילה.

וכמו שאני אומרת: אין אין אין מצב שתאפי עוגה, מבלי שתבוא אחריה חגיגה.

אז להשקיע ולהכין. ושיהיה טעים. וכך התורה תערב לחיכנו כל השנה. 

מקורות ומראי מקום:

[1] רות א', כ.

[2] רות א', יא-יג.

[3] רש"י, רות א', יג.

[4] בראשית רבה צ"ט, א.

[5] משנה ברורה תצ"ד, י"ב. מסכת ברכות ו', ע"ב.

[6] "איפה העוגה". מילים: סמדר שיר. לחן: משה דץ.