פרשת נשא: מהי ה"סוללה" שמניעה אותנו לקיים מצוות?

הכל התחיל אחרי שהוצאתי לאור את ספרי "בכל לבי דרשתיך", על הימים הנוראים. אנשים התקשרו להתעניין אם כתבתי על נושאים נוספים, ומשנאלצתי לאכזבם שאת ספרי הבא אני אמנם רואה כנולד, אך לצערי הוא טרם נולד. או אז עלה בי הרעיון לכתוב טור שבועי על הפרשה, מה שהביא להורתו ולידתו של העלון "בכל לבי דרשתיך".

כשמתבוננים בטור שבועי, קיימת אשליה שזמן עריכתו שווה לסך מילותיו. האמת, שגם אני חשבתי ככה - עד שהתחלתי לכתוב...

ליקוט החומרים, בניית הרעיון וניסוחו בשדה כה צר איננה מלאכה של מה בכך. אך כפעם בפעם נוכחתי לדעת שהשמחה בלידת כל טור שווה את צירי כתיבתו, אף שהאידיאה לא הוחזקה בבטן תשעה ירחים.

אך יש לי גילוי נאות.

במרוצת הזמן אירע לא פעם שטורי השבועי לא בא לעולם כתוצאה ממחסור במימון להדפסה או עקב שיבוש בהליכי הדפוס, ובאותן הפעמים, אני מודה ומתוודה, החלטתי שלא עוד. זהו, זה הטור האחרון שאכתוב!

אך הנה, לפניכם ניצב הטור ה-200! כה יתן לנו ה' כוח ובריאות, וכה אזכה להוסיף עוד טורים וספרים.

מה הסוד שלא הניח לי להרפות, אתם שואלים?

זה ה"נעשה ונשמע" הפרטי שלי, ואחלוק אותו עתה עמכם, קוראי האהובים.

* * *

אחר הקמת המשכן, מצוה ה' את משה לשלח מן המחנה כל צרוע וכל זב וטמא לנפש (רמב"ן, במדבר ה', ב').

וכה מעידה התורה בפרשתנו: "וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם, ד').

המתבונן יבחין בכפילות לשון בפסוק: "וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", "כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". וזאת למה?

מסבירים חז"ל (ספרי): "ללמד שאף הטמאים עצמם לא עכבו". כלומר, התורה מעטרת באות כבוד את הטמאים שלא עכבו בעד הדורשים מהם בצו ה' להשתלח מן המחנה, אלא הם סרו מרצונם (ראה במדב"ר ז', ט').

וצריך להבין, וכי מה מקום יש לשבח את הטמאים המשולחים, וכי בכלל היה מועיל סירובם? הלוא היו מגרשים אותם מן המחנה, שהרי כך ציווה ה'!

שאלה נוספת באותו עניין.

יממה בינינו ובין חג השבועות, המועד הנכסף בו זכו ישראל בקבלת התורה באמרם "נַֽעֲשֶׂה וְנִשְׁמָֽע".

שבח רב השתבחו ישראל על גילוי חפצם בקבלת התורה (שבת פח ע"א), ואני מבקש להבין מדוע - הלוא הקב"ה כפה עליהם הר כגיגית וחייבם לקבל את התורה (שם), אז מה הועיל גילוי חפצם אחר שחויבו לקבלה?

נתבונן.

* * *

ארנון היה ישראלי סקרן חובב פיתוחים, ועושרו הרב העניק לו את היכולת לספק את סקרנותו. בביתו הוקצה חדר רחב בו הוצגו מיטב הפיתוחים שרכש במיטב כספו, וחמדנותו לא ידעה שובע.

יום אחד הבחין ארנון ממרפסת ביתו במדען מפורסם הצועד עם שתי מזוודות גדולות, עוצר ליד ספסל ומתיישב. ארנון מיהר לעברו והתיישב לידו.

המדען היה שקוע בהתעסקות בשעונו.

"וואו, זה נראה שעון יוקרתי", פתח ארנון בשיחה.

המדען פסק מעיסוקו ואמר: "אכן, זהו שעון משוכלל ביותר. הוא יודע להקריא את השעה של כל מדינה בעולם! הנה תראה...". המדען לחץ על כפתור והשעון השמיע מה השעה בסינגפור, טוקיו, זימבבואה ואפילו הונולולו.

אלמלא הקריח ארנון, הוא היה מתרגש עד שורשי שערותיו. וואו, כזה פיתוח??

"זה עוד כלום", הוסיף המדען להתפאר בשעונו, "תסתכל עליו מקרוב...". הוא קירב את השעון אל ארנון, וזה הביט בו וראה מערכת ג'י-פי-אס גדושת מפות מיניאטוריות בעלות תמונות לוויין איכותיות.

"אני לא מאמין...", לחש ארנון לעצמו כילד נלהב.

המדען חייך בהתנשאות והפטיר: "בנוסף יש בשעון גם מקלט רדיו וטלוויזיה לוויינית, ואפילו פקס מיניאטורי המאפשר הדפסת מסרונים קטנים".

לסתו של ארנון נשמתה, וכמעט שהפכה למדגרת מעופפים. היתכן שכלול שכזה?!

"ומה שעוד לא ציינתי", הוסיף המדען להתרברב, "שגם ביכולתו של השעון להתחבר למרשתת ולספק שירותים רבים ושימושיים, ו...".

"מה מחירו של השעון?", קטע ארנון את דבריו.

המדען חייך והנהן לשלילה. "השעון לא למכירה!", אמר, "הוא בשלבי פיתוח. עד עכשיו הוצאתי עליו כבר למעלה מ-15 אלף דולר, ו...".

ארנון רשם צ'ק על סך 30 אלף דולר, ותחב בידו של המדען. עיני המדען התעגלו בהפתעה, והוא מיהר לענוד את השעון על ידו הרועדת של ארנון הנרגש.

ארנון פנה ללכת, אך המדען עצר אותו, הצביע לעבר שתי המזוודות ואמר: "רק אל תשכח לקחת איתך את הסוללות של השעון"...

* * *

האדם הנו יצור מפותח ומשוכלל מאוד, ויעידו על כך הישגיו המרגישים בכל תחומי הבריאה.

אז נכון שפעם האדם חיפש ארצות חדשות, גילויים, משמעות לחיים, קידמה, שוויון ושלום, והיום הוא רק מחפש שקע למטען... אבל בפוטנציאל האדם בעל יכולות אדירות ועצומות.

אולם לא אחת האדם שוכח את הסוללות...

מה הן סוללות ההנעה לפעולה?

נתבונן נא במצורעים המשולחים מן המחנה, ונבין.

כמה וכמה זעזועים נפשיים צפים ועולים בשעה שאדם צריך להיפרד מקרוביו, הן בפרידה של שמחה, ועל אחת כמה וכמה בפרידה של כאב.

ובכל זאת, על אף הפרידה הקשה מן הטמאים וחולים, ועל אף הרחמנות הרבה בה ניחנו בני ישראל (יבמות עט.), משימת טיהור וקידוש המחנה התגברה על כל ההרגשות הטבעיות; המשלחים לא התמהמהו מביצוע השילוח, והמשולחים לא התווכחו ולא ערערו אלא סרו מעצמם.

וכבר תמהנו לעיל, מה הייתה מועילה התנגדותם, והרי היו משלחים אותם מן המחנה בעל כורחם?

הסכיתו ליסוד מפעים שמוכרח כל אחד להפנימו.

כותב רבי חיים זייטשיק זצ"ל (אור הנפש, ח"ב עמ' קצ"ח): "אף בתוך תנאי "כפייה והכרח" יש כוח של בחירה נפשית, ואף בחירה כזו (מתוך הכרח) - למעשה חיובי וצדיק ייחשב ... (כי) הקב"ה, היודע את נפשו של האדם - אף בעת צרתו ומרירותו "בורר ומלקט" אף מן המיצר את "נקודת הבחירה" שהאדם רוחש בתוכו פנימה ועושה לפעמים דברים שבכפייה מתוך אהבה ורצון לשם יחוד קודשא בריך הוא".

אז נכון, אילו טמא הנפש היה מעכב מלהשתלח, היו משלחים אותו בעל כורחו, אבל עתה, שבחר הוא להשתלח מרצונו - העיד הוא בכך על אהבתו לבוראו, שעל אף הקושי בפרידה מקרוביו, עושה הוא זאת בהתבטלות כדי לקיים את רצון בוראו.

זה פשר השבח באמירת ישראל "נעשה ונשמע". כלומר, הגם שנכפה עליהם הר כגיגית, אולם כאשר הם הביעו רצון לקבלת התורה ולהיות עבדי ה', הרי שבכך גילו הם אהבה לבוראם, ועל כך שובחו. 

למדנו, שלא משנה התוצאה כמו שחשוב רצון הלב! אם חשב אדם לעשות מעשה טוב ולבסוף נבצר ממנו לעשותו, ייחשב לו הרצון למעשה (ברכות ו ע"א) - כי דבקות הלב היא העיקר, לא המעשה! וזוהי סוללת הנעה.

* * *

זה ה"נעשה ונשמע" שחיזק אותי להתמיד בכתיבה חרף הקשיים והאכזבות, שכן אחר שהלב בחר לכתוב, מה לי להשגיח על גמר המעשה אם הנכתב גם הודפס?

והרי זה מסר לכל קושי בחיינו. הגם שאנו כפויים לקבל את גזירות ה', לכשנקבלם באהבה - ישבחנו בוראנו על כך ויחשיב לנו זאת לבחירה ומצווה.