סיון רהב מאיר: הילדים הם הערבים האמיתיים להמשך הקיום שלנו

בתחילת השבוע חל יום ירושלים. בשיחות שלי עם בני נוער לאחרונה על יום ירושלים, הבנתי שלפעמים צריך לחזור על העובדות ההיסטוריות הבסיסיות. אז הנה כמה עובדות כאלה:

1. במלחמת העצמאות, הירדנים ניצחו בקרבות הקשים ברובע היהודי בירושלים, וכל היהודים פונו משם, עד האחרון. ירושלים חולקה. מ-48' ועד 67', במשך 19 שנים, לא יכולנו להתפלל בכותל כלל, רק לצפות עליו מרחוק בגעגועים.

2. במהלך "תקופת ההמתנה", לפני מלחמת ששת הימים, שררה בישראל אווירה קודרת. מצב הרוח הלאומי היה בשפל בגלל החשש ממתקפה משולבת של מדינות ערב, המצב הכלכלי היה קשה, ואחד המשפטים המפורסמים בארץ היה אז "שהאחרון יכבה את האור", כלומר: הישראלי האחרון שיורד מהארץ, מתבקש לכבות אחריו את האור בנתב"ג.

3. המלחמה התנהלה מול סוריה, מצרים וירדן, ובהשתתפות צבאות עיראק, לבנון וערב הסעודית, והסתיימה בניצחון מוחץ אחרי שישה ימים. בעולם הערבי כינו את המלחמה "מלחמת יוני" כדי לטשטש את העובדה המשפילה שהניסיון להשמיד את ישראל נכשל אחרי שישה ימים בלבד. כדאי לזכור: אנחנו לא חוגגים היום רק את שחרור ירושלים, אלא בעצם גם את הצלת תל אביב.

4. בסיומה של המלחמה, ישראל שחררה את רצועת עזה, חצי האי סיני, יהודה ושומרון, רמת הגולן וכמובן – ירושלים. השטח הכולל שהתווסף לישראל, היה גדול פי שלושה (!) משטחה לפני המלחמה.

5. קשה לתאר במילים את ההקלה, השמחה וההתרגשות שאחזו בעולם היהודי כולו, השבוע לפני 55 שנים. הנה ציטוט מעיתון "הארץ" בבוקר שאחרי איחוד העיר: "אין מילים לבטא את הרגשות המסעירים את לבנו בשעה זו. העיר העתיקה של ירושלים היא שלנו. שעריה פתוחים, והכותל המערבי שוב לא יעמוד עזוב ודומם. הוד העבר שוב לא נשקף מרחוק, אלא מעתה הוא יהיה חלק של המדינה החדשה, ויפיץ את קרניו על מפעל הבנייה של חברה יהודית שהיא חוליה בשרשרת הארוכה של תולדות העם בארצו".

אמן על הילדים שלנו

פעם שאלו מישהו חכם מה החלום שלו. הוא ענה שיש לו חלומות רבים ושאיפות מקצועיות רבות, אבל הוא קודם כל רוצה להיות אבא יותר טוב, בעל יותר טוב, בן יותר טוב ונכד יותר טוב. אדם יכול להשאיר אחריו המון, אבל מפעל חייו אינו רק התארים שלמד או העבודה שבה עבד – אלא משפחתו הרחבה והמצומצמת.

בערב ראש חודש סיון, ימים ספורים לפני חג מתן תורה, נהוג להתפלל על כך. ישנו מנהג לומר היום תפילה מיוחדת על חינוך הילדים שעליה המליץ השל"ה, הרב ישעיהו הלוי הורוביץ, לפני כ-500 שנה. הנה רק כמה בקשות מתוך התפילה הזו, שאימהות ואבות ביקשו דור אחרי דור, עד אלינו:"שֶׁנִּהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֶצָאֵי כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תּוֹרָתֶךָ... וְתֵן לָהֶם בְּרִיאוּת וְכָבוֹד וְכֹחַ, וְתֵן לָהֶם קוֹמָה וְיוֹפִי וְחֵן וָחֶסֶד, וְיִהְיֶה אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְשָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, וְיַעַבְדוּךָ בְּאַהֲבָה וּבְיִרְאָה... אַךְ שָׁלוֹם וֶאֱמֶת וְטוֹב וְיָשָׁר בְּעֵינֵי אֱלֹקִים וּבְעֵינֵי אָדָם".

אמן. חודש טוב, ילדים טובים.

כמה מילים של מורה

גיסתי יהודית מושקוביץ, מורה בבית ספר יסודי ברמלה, כתבה לי השבוע כך:"הלימודים הסתיימו אתמול מוקדם, ואלפי מורים יצאו להפגין בגלל שכרם הנמוך. אני לא רוצה להיכנס לפרטי המאבק, אבל לדעתי יש כאן טעות יסודית: לא המורים צריכים להפגין על שכרם. כל הורי ישראל וכל ילדי ישראל, כל מי שאכפת לו, צריך למחות על המצב, על מעמד המורה.

השכר הוא רק שיקוף: ברגע שהחברה תדע להעריך ולהוקיר כראוי את תפקיד המורה – נוכל לחשב שכר ותנאי עבודה בהתאם".

אנחנו נמצאים ערב חג השבועות, שבו נהוג להביא גם את הילדים לשמוע את עשרת הדיברות. חכמינו מספרים שבשעה שאלוקים נתן לנו את התורה, הוא רצה להיות בטוח שנשמור אותה, וביקש מאיתנו ערֵבים.

בהתחלה הציע עם ישראל שאבותינו יהיו ערבים, כלומר אברהם, יצחק ויעקב. ההצעה לא התקבלה. אחר כך בני ישראל הציעו שהנביאים יהיו ערבים, או המבוגרים של אותה תקופה. בעצם הם אמרו לאלוקים: אנשי הרוח והזקנים הם שילמדו תורה ויבטיחו שהיא תישמר. אבל כל הרעיונות האלה לא התקבלו.

רק כאשר בני ישראל אמרו" "בנינו ערבים בעדנו" – ההצעה התקבלה. אלוקים נתן לעם את התורה. למה? כי הילדים, הדור הבא, הם הדבר החשוב ביותר, הם המבטיחים את העתיד שלנו.

מאז מעמד הר סיני ועד היום, בכל הגלויות, היה ברור שהילדים הם הערבים האמיתיים להמשך קיומנו, שהכי חשוב זה ללמד אותם. הלוואי שנדע להעריך גם את מי שמלמד אותם.

שלוש עצות מד"ר אבולעפיה

כעשרת אלפים נשים נרשמו למפגש הזום שערכנו השבוע בסדנת "מתחדשות", לקראת חג השבועות. ד"ר מיכאל אבולעפיה, פסיכיאטר ילדים ונוער, דיבר שם על חינוך ועל תורה בדורנו, ושיתף בשלוש נקודות חשובות, מניסיונו:

1. קודם כל, זה דור שבו צריך לראות כל אחד, לספור כל אחד. גם בעידן המסכים, אסור לוותר על קשר פנים אל פנים: להסתכל בעיניים של בן הזוג, לרכון ולהתכופף אל הילד ובאמת להתבונן בו. כל אחד רוצה להרגיש שרואים אותו, שיש לו מקום ונוכחות וחשיבות.

2. לחנך בנעימות. בימינו, כפייה מובילה לכפירה. זה דור שרוצה שהדברים יהיו נעימים, כיפיים. שבבית יהיה ריח של פסטה טעימה על הגז, שישמעו את ההורים נהנים מלימוד של שיעור טוב ברקע, שהדיבור יהיה רך. הילדים מחפשים עונג. אם הם לא יקבלו אותו בבית, בדברים טובים, הם יחפשו אותו במקומות רעים.

3. צריך לשים לב לגוף. "אנחנו מדברים על ערכים ועל תורה ומתעלמים מכך שבסוף הגוף הוא הכלי שבו צריך לקיים את הערכים והתורה. צריך לישון טוב, להתעמל טוב, לנשום עמוק, לדעת להרפות. לדאוג שהרוח תבוא לידי ביטוי גם בבשר. אני רואה ילדים ומבוגרים קפוצים, מתוחים, די כבר ללחץ הזה. קחו נשימה".

תודה לד"ר אבולעפיה ותודה לאלפי המשתתפות מהארץ ומהעולם.

לרצות!

זה מתקרב. עוד מעט חג שבועות, חג מתן תורה. רובנו לא תלמידי-חכמים גדולים, ובטח שלא נדע את התורה כולה. הסיפור הבא מסביר מה הטעם בלימוד האישי והקטן שלנו: רב גדול הגיע פעם לישיבה של תלמידים מצטיינים, ורצה לדעת מי התלמיד הטוב ביותר. הוא נכנס לאולם בית המדרש ואמר שיש לו שאלה רצינית בתחום התורני, קושייה מורכבת מאוד שרק גאון יוכל לפתור.

הרב שאל את השאלה, כולם ניסו לענות במשך שעה ארוכה, ואף אחד לא הצליח. הוא נטש את המקום, מאוכזב. כולם חזרו לשגרה, אבל פתאום בחור צעיר אחד יצא החוצה, רדף אחרי העגלה של הרב ואמר: "רגע, אבל מה התשובה לשאלה ששאלת?". אמר לו הרב: "אותך חיפשתי, אתה התלמיד הטוב ביותר! העיקר הוא לא הידע, אלא הרצון לדעת".

הסיפור הזה נכון לכל כך הרבה תחומים בחיים, ובוודאי בלימוד תורה: העיקר הוא הלב, השאיפה, הצימאון, הניצוץ בעיניים.

חג שמח.