האם הבן שלי מאמין לי? אולי הוא חושב שאני רק מנסה להרשים אותו?

פעם, בתקופת בין הזמנים של חודש אב, התקיימה הרצאה של אחד המרצים הפופולריים. ישבתי שם לשמוע את המרצה הבכיר לצידו של מורי אבי שליט"א, היה יפה. המרצה דיבר מדהים, עם דוגמאות ומילים עמוקות. אבא נהנה מאוד מצורת העברת המסרים שהייתה שם בהרצאה: הומור, דרמה, שמירת קשר יוצאת מן הכלל עם הקהל.

כשיצאנו מאולם ההרצאות, אמרתי לאבא שיש כמה חוקים ב"תורת הנאום" שמסייעים למרצה לשלוט בהרצאה אותה הוא מוסר, ומבחינתי, החלק החשוב של המרצה באשר הוא, זה החלק של האמון בינו לבין השומע. כלומר, הדברים יתקבלו יותר, דווקא אם השומע יאמין לדברים של המרצה, ולא בגלל שהם נכונים, לא זו הנקודה. אלא האם באמת המרצה בעצמו מאמין במה שהוא אומר, או: עד כמה הוא מחובר בחלק הרגשי, לדברים שאותם העביר יפה כל כך לשומעיו. הסיבה לכך היא, כי אם היה מדובר בסוג של הרב הד"ר... אשר ידבר על כמה מושגים רפואיים ברקע ההלכה, היה קל לי יותר להאמין לו, כי הוא בעצם מעביר מידע לשומעים על פי התמחותו, ואני, ככל אזרח שלא בודק או שואל את הרופא שלי מדוע נתן לי אנטיביוטיקה מקבוצת הטטרציקלינים, ולא מקבוצת הצפלוספורינים. גם בהרצאת הרב הד"ר לא אשאל שאלות או אחוש תחושת אי אמון בדבריו. אבל כשמגיע מרצה שמדבר על יהדות, על חיבור, על קשר לריבונו של עולם, ובמשך כמעט שעה מנסה להעביר לי בכוח הרטוריקה המדהימה שלו עד כמה חשוב להיות מחובר להקב"ה, שם דרישת האמון שלי אחרת לגמרי ממנו, זה צריך לנזול ממנו, שם אני חייב להרגיש את זה בכדי לקבל ממנו.

אמרתי לאבא שליט"א שאני מתכוון לומר, שכשהוא מדבר אני מאמין לכל פיפס קטן שלו, לכל נשימה ולכל טון דיבור, כי אני יודע שהוא אוהב את מה שה' אוהב, ושונא את מה שה' שונא, באמת, ומאז שאני ילד אני מרגיש את זה.... (כשסיימתי לבטא את הערצתי אליו, הוא הניף את ידו לתנועת ביטול על עצמו).

מדהים שזו גמרא (ברכות ו ע"ב): "א"ר חלבו אמר רב הונא כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, שנאמר (קהלת י"ב, י"ג) "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא...". וביאר בילקוט לקח טוב על חומש ויקרא בשם רבי ברוך אפשטיין בעל התורה תמימה: "כי על פי רוב, סיבת הדבר שאין דבריו של אדם נשמעים הוא מפני שחושדים אותו בנטייה ובפנייה עצמית. מה שאין כן מי שהוא ירא ה' באמת, הוא בוודאי אומר מה שאומר בתמימות כמו שהוא, ואזל ליה (והולך לו) החשד ממנו, ולכן דבריו נשמעים".

לאחר כל ההקדמה הבנתי, שאם על מערכת יחסים שבין מרצה לשומע עסקינן, על אחת כמה וכמה במערכת היחסים עם הילדים שלנו. כן, ילדים מרגישים הכל, פי כמה וכמה מחשבונות של שומע מול מרצה. מערכת היחסים שלנו עם הילדים היא חזקה מאוד. הם חיים איתנו ברגעים החשובים, נושמים אותנו, מכירים את החולשות שלנו. ממה אנו מתלהבים וממה לא, ממה יותר וממה פחות, עד כמה אנחנו עקרוניים על מה שאנו אוהבים "לצעוק" מידי פעם בבית. לדוגמא: הילד יוצא לחידר בבוקר בזמן לחץ עם לחם ביד, ואתה ממהר, ונותן לו להבין שאתה מבין שהוא כבר נטל ידיים, ומדלג על זה בדיפלומטיות. ובסעודת שבת תזכיר לו. (אלא אם כן הוא אומר שהוא נטל ידיים ואתה יודע שלא, שבנידון כזה, חשוב להראות לו שאתה מאמין לו, ולדבר על עניין נטילת ידיים בהזדמנות הקרובה מובא בשם הרב יעקב עדס זצוק"ל). או בכל מיני חלקים קטנים שהיית נוהג לספר לכל העולם שאתה נגד, ופתאום אתה נותן לזה לעבור. דווקא ברגעים הללו, הילד שלך מרנטגן אותך, שם לב לכל הבעת פנים שלך. שם יש את הנתח הנכבד ביותר בחינוך הילדים שלנו. (אגב: אין צורך להרשים את הילדים בבית עם עקרונות שאתה יודע מראש שלא תוכל לעמוד בהם עקב המציאות, הסגנון והקו שהנך מוביל בבית).

שאל אותי אבא אחד: אני לא יודע עד כמה הבן שלי מאמין לי, אני חושב שהוא חושב שאני סתם מנסה להרשים אותו בהתנהגותי הכללית בבית. שאלתי אותו למה הוא מרגיש כך, הוא אמר שיש הרבה דברים שהוא דורש בביתו מבחינת "סור מרע ועשה טוב", וחלק גדול מהם זה בשביל הילדים, כי הוא עצמו מרגיש שלולא הילדים הוא בכלל לא היה דורש אותם מעצמו. בהיכרותי אותו ואת בנו ולא ביום אחד, בשרתי לו שהבן שלו מאמין לו ומעריך אותו, וזאת משלוש סיבות: א. בהסתברות בלבד, אם הבן שלך לא היה מאמין לך הוא לא היה כזה מוצלח ביראת שמים. ב. מצוות חינוך אינה אומרת שהבן שלך צריך להיות כמוך, אלא אתה צריך לדאוג שהבן שלך יכיר את המצוות, והינה מצווה על האב (ויש הסוברים גם על האם ראשונים) מדרבנן המחייבת אותו לחנך את בנו לקיים את המצוות על מנת להרגילו לקיימן אף לכשיגדיל ויתחייב במצוות מהתורה. והמילה חינוך פירושה הרגל, הקניה, הכוונה, הדרכה, הנחיה, הענקת ערכים. או: התחלה, (חנוכת המזבח, חנוכת בית וכ'ו) ג. כי הוא אמר לי.

אז גם אם אני רוצה להוביל בבית שלי דרך מסוימת ברוחניות, ואני מודע לכך שאני לבדי לא הייתי נושא את הדרך הזו, בין מחמת שגדלתי באופן שונה ובחינוך שונה, ובין בפרט שאיני מרגיש ראוי וברמה ראויה אצל עצמי לנהוג כך, יש עלי מצווה לחנך את בני על פי הרמה הרוחנית המקובלת בה אני מעוניין שיהיו רגילים. רק דבר אחד אסור לי, לסתור בהתנהגותי את הדרך אותה אני מוביל, כי אז, נוצר פער אקוטי של חוסר אמון, של סתירה ותהייה, השתוממות ופליאה אצל הילד שלי. ויכול להיות שהוא יצליח לעבור את זה, וללכת בדרך שחלמתי גם אם לא סתרתי את עצמי כמה פעמים בשבוע קבוע באופן זמני, קורים ניסים, אבל לא כדאי לסמוך עליהם.