סמי הכבאי או בוב הבנאי?

בני שבט לוי התחלקו למשוררים ולשוערים. לכל אחד היה תפקיד משלו: חלקם שמרו על הדלתות והפתחים, וחלקם שרו וניגנו בזמן הקרבת הקרבנות. גם בזמן הזה, שאין בית-מקדש, ולא ידוע התפקיד של כל לוי, יש כאן בכל זאת רמז עבורנו: השוער תפקידו לשמור על המסגרת, על המבנה, בעוד שהמשורר מכניס מנגינה ונשמה פנימית ("דרכי נועם" מסלונים). יש נשמות שנמשכות יותר לשמירת המבנה, ההכרח, המסגרת והסדר. לעומתן, יש נשמות שבוער בהן יותר כוח הניגון והשירה, ההתחדשות וההתרגשות, החיבור והרצון.

בדרך כלל קשה לשוערים להבין את המשוררים, ולהיפך. המשוררים לא מבינים את השוערים, כמו שהגדירה זאת המשוררת זלדה: "איך אפשר לעבור את החיים הנוראים האלה בלי שמץ של טירוף, בלי שמץ של רוחניות, בלי שמץ של דמיון, בלי שמץ של חירות?". גם השוערים לא ממש מבינים את המשוררים. הם רואים בהם סיכון: "מה התועלת שבניגון? תהיו מעשיים, שמרו על המסגרת". כאשר המשורר הוא ילד או נער, זה קשה ומורכב שבעתיים. הילדים מרגישים חסרי אונים מול מערכת תובענית, שלא יודעת להכיל את השלהבת שלהם. ממש לא קל לילדים הללו לשרוד ולמצוא חוויות הצלחה בתוך מסגרת מקובעת, כשאתה מוצף באש שבוערת ורוחשת בהשראה, בדמיון ובמנגינה. מפתה מאוד לכל מחנך שבא איתם במגע, ויש לו עוד כיתה שלמה לחנך, לנסות לכבות את השלהבת, קצת לעמעם את האש, להשתיק את המנגינה, לרבע את המעגל, כדי לנסות לגרום להם "ללכת בתלם".

האמת היא, שזה עמוק יותר מזה. המשוררים לא סתם מנגנים, הניגון שלהם יוצר מציאות בעולם, מצליח לייצר מבנים חדשים. בניגוד לשוערים, שחוסים בצילם של מבנים קיימים, כמו שפנים, שהסלעים הם מחסה להם, המשוררים בונים בניינים בעצמם, בעמלם הרוחני ("אורות האדם והנפש"), וזה תהליך לא פשוט, כי הוא מחייב גם לסתור על מנת לבנות. הסתירה היא צורך של הבניה, ובכל זאת, יש כאן מלכוד בלתי נמנע. כמו השומרים שב"שיר-השירים" (פרק ג'), שלא מעריכים את החיפוש של הרעייה אחר דודה, אחר נקודת האמת שלה, אלא מכים ופוצעים אותה, במילים מצליפות או התייחסות חשדנית ופוגעת. הם לא רעים, הם פשוט חוששים, כדרך השוערים. אבל הסתירה אינה רק אילוץ טכני או שלב זמני שצריך לעבור, אלא היא המפתח ליכולת של אדם כזה להתחבר לעצמו ולאלוקיו. המערכת לא רואה את זה, היא חרדה ומאוימת מכל מה שמערער אותה, והשומרים מרגישים שהסתירה היא חורבן, ולכן נלחמים בכל הכוח. אבל בכך הם עושים עוול נוראי, כי שלב הסתירה הוא מבחינה מסוימת בלתי-נמנע לאותן נשמות, והניסיון להכניע אותן רק מונע מהן לעשות את הבנייה האמיתית שבהמשך, כי הוא מחבל בתהליך החיפוש העצמי, החיוני עבור בניית כל דרכו הרוחנית של המשורר.

כאן נכנס התפקיד שלנו, ההורים. חייבים לתת להם כלים נכונים. דרך אהבה וקבלה, להעריך את החיפוש הזה. בכך אנו יכולים לגרום להם לשמור ולכבד גבולות גזרה מסוימים, ובבוא העת עוד תבוא השעה (ו"אין לך אדם שאין לו שעה") שהם יוכלו להתחיל לבנות את הבניין הרוחני האמיתי שלהם.