איה קרמרמן: לא פשוט לי להשליך מתוכי את העצב כשאני צריכה לשנס כוחות בשביל להאמין שאתה פה

אבא יתברך. לפני כ־18 שנים נפל בלבי אסימון שלא רק שאתה קיים, יש לך גם בקשות. 613 בקשות כאלה. הרב מניס פרידמן אומר שאלו 613 דרכים להתקשר אליך. רוצים קרבה? חייגו חינם 613*. יש שיגידו שאלו 613 מתנות שנתת לנו. מצד שני, אומרים שונא מתנות יחיה, לא? אז בוא נאמר את האמת, די ניסיתי להתחמק מרוב המתנות האלה. הרגיש לי מוגזם.

אחרי נפילת אותו אסימון, נפל אסימון חשוב יותר. שגם אני עמדתי בהר סיני וקיבלתי את תורתך בשלמות אמונה, כזו שמזכה אותי בשני כתרים. שנים שלא זכרתי כלום מהמעמד, אבל כנראה שלנשמה יש חיים משלה וזיכרון של פיל. מודה שבגלגול הזה היה לי הרבה יותר קשה להגיד נעשה ונשמע. יותר בכיוון של בוא נשמע ונעשה מו"מ, כי גרביונים ביולי אוגוסט לא נשמע לי סביר. אבל אתה היית סבלני איתי לאורך השנים. יותר נכון לומר חנון ורחום. הבנת שבפעם הקודמת יצאתי ממצרים והייתי צריכה להתנתק מהעבדות, אבל לצאת מהביצה התל אביבית זה ניסיון קשה לא פחות. בודד יותר. בהרבה. ביציאה הפרטית שלי לא ראיתי את נפלאותיך במכות מצרים, לא עמדה לפניי דמותו של משה רבנו, לא עמוד אש ולא ענני כבוד. כלום. השארת אותי באפלה. מגששת. רק נשמתי התעוררה חלושות וניסתה לשאוג מספיק חזק כדי שאשמע ואעשה.

הייתי כמו פרוז'קטור

עברנו דרך ב־18 השנים האחרונות, אתה ואני. היו זמנים שהרגשתי אותך קרוב יותר. בחרת להראות את הימצאותך בעולמי. להסיר את המחיצה בינינו, להשיל את ההסתרה. לדבר גלויות. אממה, היה רגע שבו החלטת לתפוס מרחק. לתת לי לצעוד לבד בעולמך. וכשאני כותבת עולמך, אני לא מתכוונת למציאות העגומה שבתוכה אנחנו מתקיימים. אני מתכוונת לעולם שלך, מלא האמונה, עטוף ההשגחה, המתקרב לגאולה. תקשיב, משימה לא קלה נתת לי. פייר, לא פשוט לי להחזיק ראש, להיות נטולת פקפוקים, להשליך מתוכי את העצב כשאני צריכה לשנס כוחות בשביל להאמין שאתה פה ושומע. אני מרגישה בעמעום אורות רציני. יש רגעים שזה רק הרשימו שנותר בי, שזוכר מה זה להרגיש בת אהובה של אבא כול יכול, שמחזיק אותי לקום ולהתפלל.

פעם, כששבועות היה בפתח, הייתי כמו פרוז'קטור מרוב שהייתי מלאה באור שלך. רק חיפשתי ללמוד עוד על משמעות החג, על משמעות המעמד. רק ביקשתי להתחזק, לקבל שוב את התורה, מתוך שמחה כזו שבוערת בעצמות. עברו עלי מאז כמעט שני עשורים של חג שבועות. בכנות, זה לא מה שהיה פעם. אני אומרת את זה בצער.

פעם העמעום הזה היה מלחיץ אותי. פעם הייתי בודקת מה עשיתי לא נכון, שהתעמעמה התלהבות התשובה שלי. היום זה פחות מלחיץ אותי. אולי מערכת היחסים בינינו הפכה להיות קצת כמו של זוג נשוי זה שנים רבות. נינוחה משהו. עם פחות עליות ומורדות, פחות רכבת הרים מלאת ריגושים, אבל עם יותר שייכות וודאות. זה גם נעים, לא אומרת שלא. רק שיש ימים שאני רוצה להרגיש את הלהבה, את הכיסופים, את התרוממות הרוח בידיעה שאני לדודי ודודי לי.

אז אני פונה אליך, יוצרי ובוראי. בבקשה, לקראת חג השבועות תברך אותי.

בבקשה תן לי לקבל את התורה בנעשה ונשמע בשלמות הלב. תן לי להיות בענווה ולקבל את המצוות שלך בידיעה אמיתית שלכל פסיק בהלכה יש קדושה, כל אות בה תשמור עלי ותכוון אותי להיות קרובה אליך וטובה יותר לבריות.

בבקשה תן לי לקבל את התורה באמונה שגם אם אני לא מבינה הכול, אתה כבר תדאג לסובב הכול לטובתי המלאה. בבקשה תן לי טוב פשוט, נטול תוכניות קוסמיות שמעל לבינתי וליכולת ההכלה שלי. תן טוב כמו שאני מבינה מהו טוב. טוּב נראה ונגלה - כדברי הרבי מלובביץ'.

בבקשה תן לי לקבל את התורה - לא רק כי כפית אותה עלי כגיגית, לא רק מתוך יראה ופחד. אלא מתוך אהבה. תן לי לקיים את המצוות כשהלב שלי פועם בקרבי. לא רוצה לעשות אותן מצוות אנשים מלומדה. בעצם, הלוואי והייתי עושה אותן מצוות אנשים מלומדה. אבל הגירסא דינקותא לזה כנראה לא תהיה לי. תברך אותי בהתרגשות ושמחה כשאני עושה מצוות. תן לי להרגיש את הטעם המתוק שלהן, תן לי אש יוקדת בקרבי אליך ביומיום הפשוט והמתיש.

תן לי לראות אותך בתוך החיים שלי. מלווה, מלטף. תן לי להרגיש שאתה פה קרוב. איתנו. בערבי שבת, בצחוקים, בריבים, בדאגות. בכביסות, בבישולים, בפקקים, בתפילות על הילדים. תן לי ביטחון בנוכחות שלך בעולם. תן לי לדעת שאתה מנהל אותו ברחמים. תן לי לזכור שזו הסתרה גרידא ולא מציאות נטולת ההשגחה שלך. תן לי אמונה פשוטה שאתה מנהל הכול במסלול המהיר לבואו של משיח.

תן לנו את המתנה ה־614

תן לי להרגיש שאני לא לבד. תן לי לדעת שאתה שומע תפילה. תן לי לדעת שאתה גם מקבל אותה, כי אני נקרעת פה מהפחד שלא. מהפחד שיש לך שיעור נורא חשוב ללמד אותנו. יש רגעים, כמעט כל הזמן, שאין לי כוחות לעוד שיעור. די. בבקשה אל תגיד באמצעות ניסיונות – יש לך כוחות. עוד רגע תיווכחי שאני צודק. תחוס עלי בדרך שאני מבינה מה זה לחוס.

תעיר לי. תעיר לי את הלב שמנמנם. אולי כי כואב לו מדי. אולי כי הוא מאוכזב שלא הבאת משיח. בראת יצור חסר סבלנות. תאיר לי. תאיר לי את הלב באור המתוק שלך, שזרח לכבודי פעם. זרח בתוכי חזק אז, בימים האלה של תחילת התשובה.

בבקשה, ה' יתברך, אל תשאיר את הילדים שלי בחוץ. תכניס אותם ללב שלך. תכניס אותך ללב שלהם. כמו שעשית לנו, ברחמים, במתיקות, בעדינות ובאהבה. אני מתפללת שירגישו את מה שהלב שלי מרגיש. בבקשה תן להם את המתנה ה־614 הזו. אני יודעת, אני והם לא אותו סיפור. גירסא דינקותא שונה בתכלית. יש אנשים שצריכים מדורות ענק כדי לפקוח עיניים ולראות אור, ויש כאלו שכל מה שהם זקוקים לו זה נר יחיד ומדויק. בבקשה טע בתוכם את הנר. תדליק בלב שלהם אש מחממת ולא שורפת. אש מאירה ומחיה. תן להם להבין שללא קשר לשום דבר ולאף אחד אחר בעולם - גם הם עמדו שם, בהר סיני. באמונה, ביראה, באהבה, בזכירה ובשמירה.

בבקשה תן לי לקבל את התורה בפשיטות ובתמימות.