"בואו ילדים, נאמר 'מזמור לתודה', ונודה לה' על הנס שהוא יעשה איתנו"

כבר זמן רב שאנחנו מתכננים לנסוע לצפון לשהות אצל ההורים בשבת, ובהזדמנות זו לקחת את הילדים לטיול נחמד בכנרת.

עקב המצב המבולבל השורר בתקופתנו, הנסיעה נדחתה שוב ושוב, והילדים לא הפסיקו לדבר ולתכנן ולחכות ליום הנכסף, יום הטיול.

והנה, השבוע החלטנו סוף סוף שהגיע הזמן לנסוע, אלא שאז התברר לנו שביום שישי עתיד לשרור עומס חום כבד בטבריה.

התלבטנו מאוד האם לוותר על הטיול המתוכנן ולנסוע ישר להורים, אך תחנוניהם של הילדים לא אפשרו לנו לסגת. הצטיידנו בשתייה מרובה, מרחנו כמות הגונה של משחת הגנה ויצאנו לדרך.

הגענו לכנרת בשעה טובה, הילדים השתכשכו במים ונהנו עד השמים, עד שהרגשנו שהחום כבר בלתי נסבל, דאגנו במיוחד לתינוק הקטן שלא יתייבש חלילה, והחלטנו להתארגן ליציאה.

השתדלנו להזדרז להגיע לתחנת האוטובוס בזמן, אך כיון שלא הכרנו מספיק את האזור, עברו דקות יקרות עד שאיתנו את התחנה שלנו. לאכזבתנו הרבה גילינו שהפסדנו את האוטובוס והאוטובוס הבא יגיע רק עוד ארבעים דקות. לא ידענו את נפשנו. החום הטברייני היה כבד ומעיק, וכעת עלינו לחכות כאן ארבעים דקות שנראו כמו נצח.

חיפשנו פינה מוצלת ודאגנו כל הזמן שכולם ישתו. אט אט חלפו הדקות והתייצבו שוב בתחנה, והנה האוטובוס המיוחל סוף סוף מגיע אבל לא עוצר בתחנה. הרגשנו אבודים לגמרי. ומה עכשיו? נחכה שוב ארבעים דקות ושוב לא יעצור?

אדם שעמד בסמוך הסביר לנו שפעמים רבות האוטובוס לא עוצר כאן בתחנה האחרונה, ומומלץ מאוד להגיע לתחנה הראשונה שלו.

קיבלנו את הצעתו והתחלנו לחפש נהג מונית שייקח אותנו לתחנה המבוקשת. ניסינו להתקשר לנהגים שעובדים באזור אך כולם היו תפוסים. היינו אובדי עצות, מיוזעים, מותשים ומיואשים.

ולפתע, בהארה שמיימית נזכרתי בכוח התודה.

קראתי לילדי ואמרתי להם: "בואו ילדים, נאמר 'מזמור לתודה', ונודה לה' על הנס שהוא יעשה איתנו".

הילדים שאלו בתמיהה: "איזה נס?"

ואני עונה להם: "אנחנו לא יודעים עדיין איזה נס, אבל בטוח שיקרה כאן נס בקרוב. הרי בוודאי הקב"ה לא יתן לנו כאן לחכות עוד ועוד, ובוודאי ישלח לנו את הישועה".

הילדים הטהורים התחילו לומר מזמור לתודה ועוד אחד. הודינו לה' על הטיול המהנה והמקסים שהיה לנו, על שיש לנו מספיק שתיה, על הפינה המוצלת שמצאנו ועל כל הטובות והחסדים שרק יכולנו לחשוב עליהם באותה שעה.

חלפו חמש דקות, והנה ניגש אלינו אדם שאינו שומר תורה ומצוות והושיט לנו שטר של מאתיים שקל.

"קחו את הכסף ותיסעו הביתה עם הילדים", הוא אומר.

לא האמנו למראה עינינו, התרגשנו מאוד מהנס שקרה לנו, וזה היה השיא של הטיול בשביל כולנו.

הילדים לא גמרו לספר ולתאר את הנס שאירע. ומאז הרגשנו שנושא ההודיה נכנס אצלם עמוק עמוק בלב.

בעבר, כאשר היינו מצויים בזמני לחץ וקושי היינו מתפללים מתוך לחץ, מתח ומצוקה. אך היום, מאז שאנו מאזינים ומחוברים לקו הנפלא 'קול תודה', אנו חשים נינוחים ושלווים, ופשוט מחכים לראות איך ה' יעזור לנו בכל מצב קשה. זוהי איכות חיים אחרת, שאני מאחל לכל יהודי יהי רצון שנזכה כולנו להודות לה' תמיד.

מתוך הספר "24/7" של הרב צבי נקר.