"הלב דואב על מפלגה שהייתה פעם ממובילי הציונות, והידרדרה לאובדן דרך"

ערב שבת פרשת נשא, ערב חג מתן תורה.

כמה מרגש להעביר חוק לחיזוק ההתיישבות בארץ ישראל דווקא בימי ההכנה לחג מתן תורה. ולא רק בגלל הקשר האמיץ הבל-ינתק בין מצוות התורה כולן ובין הארץ, כפי שכותב הרמב"ן: "כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'". גם בגלל המצווה המיוחדת הזו של ישיבת הארץ וירושתה: "וירשתם את הארץ וישבתם בה" שמשמעותה ההלכתית היא "שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות, או לשממה".

התורה ניתנה לנו לא כיחידים, אלא כאומה, על מנת שנקים כאן "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", אך יש מצוות שבהן ההיבט הלאומי מודגש יותר. כזו היא מצוות ישוב הארץ. דורות רבים כל כך נמנע מאתנו לקיים את המצווה הזו כאומה, כציבור, ורק בודדים מאתנו זכו לקימה כפרטים. והנה, בדור שלנו – זכינו. זכינו לגאול קרקעות, להקים ישובים חדשים, להרים את דגל ההתיישבות כערך מוביל, להפריח את השממה, וגם לקרוא בפה מלא וללא בושה ליהוד הנגב והגליל. לאורך שנים נהגה כך מדינת ישראל, עד שבאו ארגוני השמאל הקיצוני ובג"צ וגרמו לה להתבייש. הם הכניסו את ערך השוויון כערך מוביל, תחילה לשיח ואח"כ גם לנהלים ולחקיקה, ואילצו את ערך ההתיישבות היהודית להתקפל בפניו. אט אט ובתהליך מחושב היטב, הפך "יהוד הגליל והנגב" למטרה שיש להסתיר אותה, ואח"כ (כדרכם של ערכים מוסתרים) לוותר עליה.

כך קיבלנו בגליל מצב מדאיג עד אימה, בו המיעוט היהודי הולך ומצטמצם משנה לשנה, והישובים הקהילתיים היהודיים, שהוקמו שם כדי למנוע את ההידרדרות הזו, הולכים וקמלים. ומה שחמור יותר: גם אז הם מפחדים לדבר על זה, מחשש שמא יוקעו כ"גזענים". אין תושב בישובים הקטנים האלה שלא יספר, בחדרי חדרים, איך הישוב שלו הולך ומזדקן, הולך ומצטמק, ועדין חושש לגדול, שמא – בהעדר אפשרות חוקית להחליט מי כן מתקבל לישוב ומי לא – יהפוך ל"ישוב מעורב". לספר בלחש בחדרי חדרים – כן, לזעוק בקול גדול – חלילה, זה אסור, זה "גזעני", זה לא פוליטיקלי-קורקט.

את המצב האבסורדי הזה חייבים לתקן. מרגע כניסתי לכנסת ראיתי זאת כמטרה (האמת שגם קודם לכן, כמנהלת שדולת א"י בכנסות הקודמות, פעלתי למען השינוי החשוב הזה), והתעקשתי לחפש לה שותפים גם מקרב אותם אנוסים מושתקים, תושבי הישובים הקטנים האלה, שיד זדונית של חבריהם-לדרך גזרה עליהם גסיסה. לאחר לא מעט שיחות שקטות עם חברי כנסת מהשמאל הציוני שכואבים את הנושא, הצפתי אותו בקול גדול גם בדיון בועדת החוץ והבטחון של הכנסת, וקראתי להרים שוב בגאון את דגל יהוד הגליל והנגב, שהיה מאז ומעולם מדגלי התנועה הציונית ומדינת ישראל. בחסדי ה', אחרי מאמצי שכנוע רבים, חלקם שקטים וחלקם גם בגלוי ובקול גדול – נפרצה הדרך. הרוב הציוני בכנסת קם ועשה מעשה ראשון, ויש לקוות ולהתאמץ שלא אחרון.

החוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות, שזכיתי להעביר השבוע בקריאה טרומית במליאת הכנסת, יחד עם חברי וראש מפלגתי בצלאל סמוטריץ' (שקידם את החוק כבר בכנסת ה 20) ועם חברי ניר אורבך (שירש את החוק מיום טוב כלפון, כשבעצם מאחורי שניהם נמצאת איילת שקד) הוא בעצם החוק לחידוש תנופת ההתיישבות בכל מרחבי ארצנו, ובעיקר באלה מהם שסובלים ממה שמכונה "הבעיה הדמוגרפית". החוק יאפשר לישובים הקהילתיים לגדול ללא חשש, עד לגודל של 700 משפחות במקום 400 בלבד, מבלי לפגוע במרקם החיים הקהילתיים בו מעונין כל ישוב וישוב. זהו צעד ראשון בכיוון הנכון, צעד אמיץ אל מול הזר העכור האנטי-ציוני שכיסה וכילה בשנים האחרונות כל חלקה טובה הן בערכים והן במעשים הנדרשים לחיזוק ההתיישבות בארצנו.

חשוב לשים לב כיצד התפצלה הקואליציה בהצבעה החשובה הזו: לא רק המפלגות הערביות הצביעו נגד, לא רק מרצ שטורחת להודיע מעל כל במה שהיא לא מפלגה ציונית. גם מפלגת העבודה, בחרה שלא להשתתף בהצבעה. הלב דואב על מפלגה שהיתה פעם ממובילי הציונות, והידרדרה לאובדן דרך. הלב דואב, והראש מזהיר: אם לא נדע להרים ברמה וללא שום בושה את דגלינו ואת ערכינו – זה עלול להיות עתידה העצוב של הציונות כולה.

אני מודה לקב"ה על הזכות הגדולה להרים מחדש את הדגלים שכבר קופלו, ועל האפשרות לשאת אותם במעלה ההר, יחד עם שותפים נוספים שכבר כמעט התייאשו. שאו ציונה נס ודגל, בע"ה נעשה וגם נצליח.

שבת שלום וחג שבועות שמח