אני פמיניסטית גאה, אז למה הוא לא מבין שהמקום שלי הוא במטבח?

"אני לא צריכה לוותר לו..."; "הוא צריך להבין שהוא לא בעל הבית היחידי..."; "הייתי צריכה מזמן לעשות איתו הסכם בכתב ברור...".

עם יותר מידי הטיות של "צריכה – צריך – צריכים", חנה הצהירה משהו שעדיין לא עליתי עליו.

"תגידי", פניתי אליה במהלך אחד המפגשים, כשהיא ממש השתלחה בעידן על כך שהוא לא עושה מה שבעל "צריך" לעשות. "מי קובע מה צריך לעשות ואיך צריכה להיראות זוגיות טובה?".

"מה זאת אומרת?...", חנה די נבוכה מהשאלה. "יש דברים בסיסיים שכל אחד יודע. אני לא ממציאה את הגלגל".

כן, אני יודע שישנם קודי התנהגות בסיסיים שעליהם אנחנו לא יכולים לעבור בשתיקה. אלא שהבעיה היא שאותם קודים שונים מאדם לאדם, ואין לי כל מושג מהם קודי ההתנהגות שהיא מגדירה בסיסיים, ובעצם הבעיה אינה נעוצה בכך שלי אין מושג, אלא שכפי שקלטתי, לעידן אין מושג!

"מה למשל? תני לי את שני ה'חוקים' שאצלך הם בסיס". ביקשתי.

"אהההם... למשל, שעידן מבשל לשבת. זה תפקיד של האישה!", התרעמה חנה.

"ועוד אחד?", הוספתי להקשות.

"הכי מרגיז זה שהוא בטוח שאני מאשימה אותו כשאני מתלוננת. הוא לא יכול להבין מה זו אישה. אישה זה יצור (הגדרת חנה...) שבוכה מכל שטות ויש לה הורמונים והיא צריכה שיתמכו בה במקום שיתגוננו עם התקפות עליה". היא כמעט בכתה שוב.

עידן נותר פעור פה.

"אני לא מבין...", הוא מלמל.

"מה?", שאלתי בסקרנות.

"היא כל החיים נלחמת על שוויון ופמיניזם, ושאני לא יכול להרגיש בעל הבית היחיד, ושלא אחשוב במושגים 'חשוכים' של דורות קודמים ושאבין אותה כ'אשה מודרנית' (חנה עובדת היי-טק מצליחה), והיא כל הזמן נלחמת על המקום שלה, החזק והמוביל...". עידן לקח נשימה.

"ועכשיו מה?", שאלתי.

"ופתאום היא אומרת שהתפקיד שלה זה לבשל, ושהיא צריכה לבכות 'סתם'? זה ההיפך הגמור ממה שהבנתי ממנה כל הזמן".

"תגידי חנה, למה את מרגישה צורך להילחם על הזכויות שאת בעצמך חושבת שהן זכויותיך הבסיסיות?", הפניתי את השאלה הזו לחנה בתום לב, ולא ידעתי מה עוררתי.

"כי אני חיה עם בעל חשוך, שחושב שהאישה היא מכונה להבאת ילדים ולא פרטנרית", היא ירתה את התשובה בלי לחשוב.

"ואותו בעל 'חשוך' מבשל לך לשבת, ונורא נבהל ממה שאת חושבת עליו או בוכה על מה שהוא עושה. אז אולי הוא כן רואה בך מישהי שווה", ניסיתי להסביר לה את הבלבול של עידן. "אם הוא היה רואה בך אישה חלשה ולא פרטנרית, הוא לא היה מתרגש כל כך מכל בכי, והיה נכנס לנעלי המעניק רב החסד שפורש חסות על אשתו המסכנה ומוכן לסבול את כל בכיותיה מבלי שזה 'יזיז' לו בכלל...".

חנה לא ענתה. היא חשבה, רצתה לענות, התחרטה, חשבה עוד קצת, ולפתע הביטה בעידן בחיוך: "בוא נגדיר לנו מחדש את הכללים". היא אמרה באומץ, והרגשתי שמשהו חדש נפתח...

* * *

מה היה כאן?

לפעמים אנחנו כל כך עסוקים במלחמה על הזהות והערכים שלנו, עד שאנחנו שוכחים לוודא שניה עם מי אנחנו נלחמים ועל מה.

בין שני בני זוג תמיד ישנה שאלה תלויה באוויר של "מה 'צריך' לעשות עכשיו כדי שהצד השני יהיה מרוצה".

והדבר שאולי כמעט הכי מפחיד את המין האנושי הוא שאלות פתוחות שהתשובה עליהן לא חד משמעית.

אז הם מנסים (האנשים) להתוות כללי משחק "ברורים". הם עד כדי כך "ברורים", שכבר ישנה לעיתים תחושה שניתן לפתוח במלחמה על אותם כללים או בשבילם.

"אישה בוכה בגלל הורמונים..." – אצל חנה זהו כלל. והוא כלל "ברור" כל כך, שברור לה שעידן צריך לעבוד לפיו. לכן כשהוא נבהל מהבכי שלה ומתייחס ברצינות לצליל של ההאשמה העולה מאותו הבכי, היא נלחמת. היא מרגישה שהוא לא רואה בה פרטנרית ראויה, כי הוא לא מקבל אותה כפי שהיא. ו"כפי שהיא", מבחינתה זו ההגדרה הבסיסית שלה כאישה, שלפיה מותר לה לבכות "סתם", בלי שהצד השני יתייחס למילים, אלא יגיש לה טישו ויחבק, לא משנה מה היא תאמר...

מצד שני, לחנה יש עוד כלל ברזל: "שוויון". היא לא מוכנה שיראו בה את ה"טפל" ואת עידן כ"עיקר". הם שני פרטנרים שווים, והם יחיו תוך מתן כבוד הדדי.

נשמע מעולה, נשמע היטב.

אך דא עקא, לעידן ישנם כללים וחוקים משלו, וכאן המקום להרחיב עליהם קצת...

"אשה היא חזקה ויודעת מה היא רוצה מעצמה גם כשהיא בוכה" – ולכן הוא מתייחס ברצינות להאשמות שלה ולא מפחד "להיכנס" בה בכל הכוח כשהיא מתחילה מלחמה (בראייתו, כמובן).

ולכן כשחנה "נלחמת" על המקום החזק שלה בבית, של זה שדעתו נשמעת היטב, עידן לא מבין שחנה בעצם אומרת לו להכיל אותה ולהבין שהיא רוצה שיראה אותה כפי שהיא. וזה אומר מבחינתה, לבכות סתם ושהוא לא ייבהל... כי עידן חושב שאם הוא לא ייבהל, הוא כופר בתפיסת עולמה.

כלל נוסף שיש לעידן – "אין דבר כזה פמיניזם!". אישה היא אישה, היא אישה. גבר הוא גבר, וזהו.

זו כנראה הסיבה שכאשר הוא בכל זאת מבשל לשבת, אף על פי שלפי כללי ה"שוביניזם" אישה מקומה במטבח, הוא רואה בזה הענקה אצילית וחריגה מתפקידיו כעזרה ל"מין החלש".

מה שעידן לא מביא בחשבון הוא את העניין ה"פעוט", שכאשר הוא נלחם בחנה על הבכיות ו"האשמות השווא" שלה (כהגדרתו), הוא כופר בחוקים של עצמו, ומביא את האישה למצב של שוות ערך ל"גבר החזק והמוביל" (שוב, כהגדרתו...). מה שהוא רואה, זו אישה שנלחמת על כללי הבסיס שהוא רוצה להנחיל בבית, והוא כמובן צריך לעמוד היטב על המשמר ולהגן על כבודו האבוד, והוא עושה זאת בכך שהוא משיב מלחמה ובאופן אבסורדי מכיר בעצמה שלה וביכולת שלה לזעזע אותו...

אוףףף, מסובך.

בשורה התחתונה, במהלך הפגישות, עידן וחנה הצליחו לאט לאט להניח לנושא הפמיניזם/שוביניזם, והתחילו לדבר בפשטות על הציפיה האישית שלהם ביומיום, על הרצון לקרבה, על התפקידים בהם הם רוצים חלק, או עזרה, ועל אהבה וקבלה ללא כללים.

לעיתים שוביניזם הוא מסכה של פמיניזם, ולעיתים להיפך. מה שבטוח הוא ששום "הורמונים" ושום טיוח, לא יצליחו באמת להפחית מהערך הסגולי שלנו כבני אדם, יחידים מסוגם, עם צרכים ורצונות המתאימים למופת לאורח החיים המיוחד של כל אחד מאיתנו.

אם רק נוכל לדבר על זה בלי להילחם...

בהצלחה.

פינחס הירש הוא יועץ זוגי M.F.C.