אלמוני שמסתיר את פניו כדי לעשות חסד באמצע הלילה: שתי פגישות עם הרב אורי זוהר זצ"ל

היינו שכנים. גרנו בסורוצקין, אתה גרת בפנים מאירות. ראינו אותך עולה ומתעלה מיום ליום, משנה לשנה. ראינו את הילדים וההתמודדויות, החינוך המסור, הידידות עם משפחתו של אריק, גם עם שכנים מסורצקין, האכפתיות והנאמנות. נפגשנו עשרות רבות של פעמים, מריחים את ריח הענווה האמיתית שהלכה ונזרתה מסביבך כבושם אדיר.

ובכל זאת, אחרי לכתך בקשתי לספר על שתי פגישות מיוחדות איתך. שתי פגישות שכל מה שיאמרו ויספרו עליך - לא יוכלו להעביר את מה שחשתי בהן אז... בעת שהייתי עד להתרחשותן.

לילה. אחר חצות. אני תקועה עם עוד הרבה אנשים ששבו משמחות מחוץ לעיר, והם עומדים וממתינים מי לאשר יאספנו מבני ביתו, מי למונית שתחלוף, ומי לטרמפים.

רוח קרירה נושבת, האנשים יגעים. אין אוטובוסים בשעה הזאת, וגם המוניות כמעט אינן מגיעות, הגם שמנגד יש תחנה. ואז אני רואה אותך... מגיח עם מכוניתך. אני מזהה אותך אף על פי שאתה מושך את המגבעת על הפנים כדי שלא יזהו אותך... אתה עוצר, והאנשים מתנפלים על המכונית. "לאן?", הם שואלים. אתה מהמהם שיגידו לאן הם צריכים... והם אומרים שהם צריכים לרמות. זו השכונה הכי רחוקה ברדיוס, אתה בכלל לא אמור לנסוע אליה, ואתה שוב מהמהם. הם נכנסים נדחקים...כולם רוצים להגיע הביתה ואתה לוקח אותם טרמפ לביתם, מקום שרק אני בתחנה יודעת אל נכון שאין הוא מחוז חפצך...

לא פעם פגשתי בך בתחנה ההיא, אלמוני שמסתיר את פניו ואת קולו, לוקח אנשים אחר חצות לביתם כדי לעשות חסד, חסד לשמו עם יהודים. עוד חסד לפני שתשוב הביתה. ויהי הדבר לפלא בעיני.

הפעם השנייה שפגשתי בך, ר' אורי, היתה בחג שמחת תורה.

כולנו פגשנו בך שם, בישיבת תורה אור. גדולי עולם רקדו שם, אש להבה בעינהם. הרב פנחס שינברג זצ"ל והרב זיידל זצ"ל היו מפזזים עם התורה הקדושה כשבחורי הישיבה מרקדים לעומתם, מקיפים אותם ורוקדים איתם ולצידם. והיתה אש האהבה מתלקחת שם, בבית המדרש, בדבקות ובמתיקות שלא מעלמא הדין. אולם ברגע שאתה, ר' אורי, קיבלת את ספר התורה, הייתה האש מתלקחת אל על כלפיד של ממש. היית נאחז בו, בספר התורה, עוצם את עיניך ומחבק את התורה כפי שאיש לא חיבקה מעודה. והיה החיבוק ההוא כמו ממגנט את עיני כולנו אל האיש שבחר בה כנגד כל הבלי העולם ופיתוייו, וכמו מיראת כבוד לרגע המרומם הזה, הלכו כולם לאחור ופרשו מעגל מסביבך. כמעט לא רקדו, כי לבם יצא אל הריקוד שלך. היית מקיף את עצמך במעגלים של אור עצום עיניים ואוהב עד כלות, והתורה בין ידיך, חבוקה בעוז, ואש וגיצים ממלאים את ההיכל. ואנו כמו בושנו לעמוד עם הבלינו למולך, למול אהבתך, והיו אז רגלי כל המתפללים כנטועות במסמרות, סובבים בהליכה סביב-סביב לך ולהילה שהקיפה אותך, שרים ודומעים למול המחזה... דומעים ומחרישים ומפנימים...כי הגם שאתה בתוכנו ובקהלנו, מרקד עמנו הרי שרגליך טופפות לצידנו, אך גבהת מעמנו, גבהת עד מאוד.

את המראה ההוא אני נושאת בקרבי עד היום הזה. ובכל שמחת תורה, היכן שאני נמצאת, רצה מולי התמונה ההיא, סמל הדבקות והאהבה שבה זכית, ר' אורי, מתוך אהבת האמת שהיתה טבועה בדמך.

ראיתיך במשך השנים בימים ובלילות, אך זכר שתי הפגישות ההן האפיל על הכל. התורה והחסד שהיו לב חייך, ר' אורי, ומידת האמת שהביאה אותך אליהן, הם אלו שהאירו אותך ואת חייך באור שבעת הימים. ומי שהיה שם וראה, יודע שאינני מגזימה.