אלוף פיקוד דרום במלחמת ששת הימים בראיון מיוחד להידברות: "ראינו עזרה משמים"

"ההבנה הייתה שאנו נמצאים ברגעים שייחרטו מעל דפי ההיסטוריה", אומר לנו שייקה גביש, אלוף פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים ואסטרטג הלחימה בחזית המצרית שהובילה את צה"ל אל גדות תעלת סואץ בתוך שלושה ימים, כשהוא מתייחס לתקופת המלחמה, על הכאוס שלפניה, הניצחון שבמהלכה ותחושות ההודיה שלאחריה.

מתוך שדרת הפיקוד הבכירה של המלחמה ההיא לא נותר כיום אף אחד. גביש הוא השריד האחרון של דור הלוחמים של מלחמת ששת הימים, שבחסדי שמים הובילו לניצחון שהפך לסנסציה בכל רחבי העולם, לאחר שנראה היה כי המדינה היהודית עומדת להירמס תחת נעליהם הצבאיות של החיילים המצריים – אותן נעליים שלבסוף נותרו כדומן על פני אדמת סיני, אות להימלטות בעליהם אל מעבר לתעלה.

"אני זוכר היטב את הפקודה שנתתי בקשר בתאריך ה-5 ליולי 1967 בשעה 08:15. זו הייתה פקודה קצרה וקליטה: 'סדין אדום', והיא הייתה האות מבחינת לוחמי צה"ל לפרוץ לעבר המצרים שחנו מולנו בסיני. פקודת היום ששוגרה למפקדים הראתה את החשיבות שייחסתי לאירוע הזה ולהבנה עד כמה מדובר ברגע גורלי עבור העם היהודי. כתבתי לחיילים אז: 'ביום זה הנכם עומדים בפני המשימה הנעלה בחיינו – הגנת מדינתנו... מפקדים, חיילים, נצא למערכה זו וננצח... עלו והצליחו ויהי ה' עמכם", שייקה גביש, אלוף, אלוף פיקוד הדרום'".

וכל השאר, כפי שאומרים, היסטוריה.

(צילום: משה שי / פלאש 90)

אחד מול שלוש

"לי היה ברור שיש לצאת למלחמה למן ההתחלה", מציין גביש, כשהוא מתייחס לימי ההמתנה המייגעים. "נאצר קידם כוחות עצומים אל הגדה השנייה של תעלת סואץ, והורה לכוחות האו"ם שחוצצים בין ישראל ומצרים לעזוב את האזור. לא היה לי ספק מהם תוכניותיו הסופיות". לאור זאת, גביש יחד עם מפקדים נוספים במטכ"ל הביעו רצון לצאת למלחמה באופן מיידי בכדי להפתיע את המצרים. "מי שבלמה אותנו הייתה הממשלה שניסתה דרכים דיפלומטיות לעצור את שאיפותיו של נאצר", הוא אומר.

מה אתה עשית באותם ימי המתנה?

"זו הייתה תקופה קשה מאוד מבחינת הלוחמים והפיקוד, אבל המשכנו להיערך למלחמה, כשמנגד מתייצב בסיני כוח עצום. אחד הדברים שזכור לי היטב שביצעתי באותם ימים היה הקמת יחידת הונאה שתסייע להלך הקרבות שכבר היינו עמוק בתכנונם למרות שלא ניתן לכך אישור ממשלתי כאמור. באישון ליל ציירנו על דיקטים צלליות של טנקים ותותחים והצבנו אותם על רכבים צה"ליים קלים. לפתע קיבלו הרכבים הללו צורה של טנקים ותותחים כבדים ומאיימים. למחרת חלפו הרכבים המחופשים ברחובות ראשיים בדרום ישראל. התמונה שהופצה בידי צלמי התקשורת שעטו על השיירה הראתה כוח צבאי משמעותי שמתקדם לעבר החזית. בפועל, בכל השיירה היו שלושה טנקים בלבד, שהובאו למקום כדי להותיר סימנים על הקרקע החולית שבאזור הכוננות. המצרים בלעו את הפיתיון, והעבירו לאזור כוחות גדולים. למעלה ממאה טנקים וכעשרים אחוזים מהכוח הצבאי המצרי הכולל נפרשו באותו אזור. רק לאחר המלחמה הבינו המצרים כי הכוח הגדול שהתייצב שם היה כוח מדומה".

מלבד מבצעי הטעיה, ההיערכות התבטאה כנראה בהכנה מבצעית למלחמה.

"אכן", הוא משיב. "במהלך ימי ההמתנה עיבדתי תוכנית מתקפה שבבסיסה ניהול קרב בבקעה בצפון סיני ובמרכזו, וכיבוש קדמת סיני תוך השמדת הכוחות בגזרה זו ומעבר לפעולת כיתור רחבה יותר של הכוחות המצריים בסגנון זה שבוצע במלחמת העולם השנייה בידי הסובייטים בערים חרקיב ובסטלינגרד. במהלך ימי ההכנה למלחמה עברתי על חומר רב שעסק במצור שביצעו הגנרלים הגדולים של הצבא האדום כנגד צבא גרמניה, הוורמכט. לאור ההבנה כי זה היה הדבר היחידי שגרם לגרמנים להיכנע בפני ברית המועצות – המצור והיעדר אספקה – החלטתי גם אני לתכנן על בסיס זה את הקרב מול המצרים, ולאגף אותם כשאני צר עליהם ומונע מהם גישה אל התעלה".

מהי תמונת הקרב כפי שעולה בפניך בשלב זה של ההכנות?

"המצרים הובילו עלינו בפער עצום. כמפקד חזית הדרום, החזקתי תחת פיקודי את מרבית כוחות צה"ל באותם ימים, שהיו שלוש אוגדות בסה"כ", הוא מתחייך. בעוד גביש מחזיק במרבית כוחות צה"ל, אוגדה נוספת ואחרונה נותרה בתל אביב כעתודה.

"מבחינת הנתונים היבשים בשטח", הוא ממשיך, "נאצר הכניס לסיני 7 דיוויזיות ואלף טנקים, וכמובן חיל אוויר וארטילריה", הוא משרטט את מצבו העגום של צה"ל. "אני לעומת זאת החזקתי בכ-400 טנקים בלבד. היו להם יותר מכפליים מכל דבר שהוא. לאור זאת, החל מהרגע שבו נאצר אמר: 'אם רבין רוצה מלחמה – אהלן וסהלן', אנו שקדנו על תוכנית אחת: לא כיבוש מצרים ואף לא השתלטות על סיני - מטרתנו הייתה להשמיד כמה שיותר מהצבא המצרי. אבל זה לא היה נראה פשוט בכלל. העוצמה המצרית ואזהרותיהם של המצרים כי יזרקו את היהודים לים עוררו חשש קיומי של שואה נוספת. זה היה איום של ממש, ופחד גדול שרר ברחובות. גם במטכ"ל היו ספקות גדולים, לאור זאת שמעולם לא היו לנו יחסי כוחות כה גרועים. באותה תקופה הצבא המצרי היה מצויד בטנקים ובמטוסים הכי חדישים שיש".

את הנתונים הקודרים הללו הוא הציג גם בפני ראש הממשלה לוי אשכול, שהגיע יום אחד לסייר בחזית. "כאשר הוא שאל אותי מהי החטיבה שעליה השקפנו מהר בדרום הארץ, אמרתי לו שאני מעריך כי מדובר בסדר כוח משוער של מאה טנקים, וכך וכך ארטילריה. אך אשכול התעקש ושאל: 'כמה חיילים הם?'. השבתי לו שלהערכתנו ממול ניצבים כ-7,000 לוחמים. אשכול הופתע ותהה, האם זה כל ההבדל לטובתם? אך אני – המפקדים – חייכנו, ואני מיהרתי להסביר לו שכמות החיילים חשובה הרבה פחות מטיב הכלים שבידם. 'האיום העיקרי אלו הכלים שעמם הם נערכים לקרב', אמרתי. בפועל היינו 30 אלף חיילים בלבד מול כוח עצום בן 130 אלף חיילים מצריים, אבל שוב, העיקר זה כוח המחץ – השריון והכלים, פחות החיילים.

לנצח ולצאת בחיים

מאז הימים ההם עברה מדינת ישראל מלחמה אחת משמעותית נוספת, מלחמת יום כיפורים. לדעת גביש, זו הדוגמה למלחמה שממנה ביקש להימנע. "השאלה שלנו באותם ימים הייתה איך אנו מכריעים צבא גדול מאיתנו פי כמה, ויוצאים מזה גם בחיים. במלחמת יום כיפור לדוגמה ניצחנו אומנם, אבל היו לנו שלושת אלפים הרוגים. זה היה ניצחון כואב. בששת הימים היו לי בחזית הדרומית 300 הרוגים בלבד, הי"ד.

כמה הרוגים הערכת שיהיו בפועל בתום המלחמה?

"ודאי לא 300", הוא פוסק. "הכיוון עמד יותר על רבבות הרוגים, חיילים וגם אזרחים. די אם אתאר כי כאשר משה דיין הגיע לבקר במפקדת הפיקוד בימים האחרונים לפני שפרצה המלחמה, הוא לא האמין שמספר ההרוגים יהיה פחות מרבבות. דיין, שלא היה אז בתפקיד רשמי, תהה בפני על התוכניות המבצעיות שלנו, ולאחר שקיבלתי לכך אישור מהדרג המדיני – הצגתי לו אותם. דיין היה אופטימיסט מושבע ולכן אמר לי שאנצח את המלחמה, אבל העריך שהמחיר יהיה כבד: "ימותו כעשרים אלף חיילים מאנשיך', הוא העריך. דיין גם לא האמין שנצליח להגיע אל התעלה", מוסיף גביש.

לאלו מביננו שזוכרים את התקופה, זו הייתה גם האווירה ברחובות הערים. רבבות קברים נחפרו ברחבי הארץ ומגרשים רבים הוסבו כדי לקלוט את מספרי ההרוגים הרבים שיגיעו, אך הם, בחסדי שמים מרובים, לא הגיעו.

עם נתונים כה בעייתיים, מדוע הממשלה לא אישרה כבר אז פתיחה במלחמה באמצעות מכה מקדימה?

"בממשלה שרר חשש כבד מהמלחמה, ובצדק. הם היו הרוב, ואנו המעט. כמו כן, מרבית ידידותיה של ישראל ברחבי העולם לחצו עליה שלא לפתוח במלחמה, וגם אנשים כמו בן גוריון, שאומנם לא היה אז בתפקיד אך עדיין נחשב לאדם עוצמתי שדעתו נשמעת – סבר כי אין לצאת למלחמה".

בן גוריון היה כה חדור מטרה במסגרת כוונתו למנוע מישראל לתקוף ראשונה, עד שהגיע להיפגש עם גביש בחזית. "הוא דפק על השולחן וצעק: 'אנו צריכים להמתין למו"מ. מי שמך לסכן את עם ישראל במלחמות מיותרות?!'", נזכר גביש. פניתי אליו ואמרתי לו: 'משפחתי מתגוררת כאן בבאר שבע. אתה יודע כמה זמן יקח לטנקיסט מצרי, אם יחליט ללחוץ על הדוושה ולהגיע למשפחתי? כשעתיים בלבד! לנו אין קו מאז'ינו צרפתי או מכשולים אחרים שיעמדו בינינו ובין הצבא המצרי, אנו לא יכולים להרשות לעצמנו לנהל מו"מ או להמתין שהם יתקפו ראשונים'. בן גוריון הביט בי במבט חודר ואמר לי: 'אתה לוקח על עצמך אחריות גדולה', ועזב בחוסר הסכמה. לאחר כשבוע, בעוד אני שוהה על גדות התעלה, צלצלתי לבן גוריון והצעתי לשגר מסוק שיביא אותו לחזית כדי שיראה בעצמו את תוצאות המלחמה. הוא הגיע, התרשם, אך לא הודה בטעותו.

"ההנחה שלנו, המפקדים בשטח", מסביר גביש את עמדתו, "הייתה שהמצרים קיבלו קודם לכן בקשה מהסורים להתערב במלחמה, לאחר שהסורים הבינו שהם יכולים להתמודד מולנו על הבעיה הקונקרטית של הטיית המים מהירדן שישראל ביצעה אז, אך לנהל מלחמה לבדם מול ישראל הם לא יצליחו. לכן הם ביקשו מהמצרים להצטרף למאמץ המלחמתי. מצרים מצדה נענתה לבקשה גם בגלל ההסכם שהיה לה עם הסורים, אך בעיקר בגלל מלחמה אחרת שהתנהלה על אדמת אפריקה, שם בוסס הצבא המצרי ללא תוצאות. מבחינתו של נאצר, ההצעה הסורית אפשרה לו גם לעזוב בכבוד את הבוץ האפריקני המדמם, וגם לייצג את עצמו כמוביל החזית הערבית מול ישראל - וגם כמנהיג שיצליח להשמיד את ישראל, מה שאף אחד לא הצליח לעשות עד אז".

"סדין אדום"

במהלך הימים שחלפו מאז ועד למלחמה עצמה, עברו על מדינת ישראל טלטלות רבות, וגם מצב הרוח הלאומי נע כבשבשבת. השפל הגדול של אמון האזרחים בהנהגה התרחש בעקבות הנאום המגומגם שנשא לוי אשכול ערב המלחמה, לאחר שחלק מהנאום לא נכתב כראוי. כאשר אשכול הגיע לחלק הזה בנאום, הוא התבלבל ופנה לעוזרו ושאלו "מה כתוב שם?". בעקבות הנאום התעורר לחץ ציבורי כבד, ועלתה הדרישה להשיב את השר לשעבר משה דיין שוב לתפקיד מפתח, לאור העובדה שהאיש התקבע בציבור כגנרל מזהיר. בממשלה נכנעו ללחץ והציעו לו תפקידים בכירים, אך הוא ביקש לפקד על פיקוד הדרום, בהנחה ששם תוכרע המלחמה. גביש כבר קיבל הודעת פיטורים, אך ברגע האחרון דיין חזר בו והסכים להתמנות לשר ביטחון – תפקיד שהוצע לו מלכתחילה, וגביש נותר לנהל את החזית המרכזית של המלחמה.

"מאז, במשך שנים ארוכות, רבין – שהורה על פיטורי עד לרגע שבו דיין שינה את דעתו - לא היה מסוגל להסתכל לי בעיניים. למען האמת, כעסתי עליו מאוד בעקבות האירוע הזה. אומנם לחצו עליו לעשות זאת, אך לדעתי הוא יכול היה לסרב ולאיים בהתפטרותו". למרות הדברים הללו, גביש שופע מחמאות לרמטכ"ל המלחמה, שיהפוך לימים לראש הממשלה: "הוא אומנם לא היה קרוץ מחומר של מנהיגים, אך הוא היה מוכשר מאוד, גאון ממש".

אך חיש מהר המאבקים הפנימיים בצמרת הסתיימו, עם התקרבות מועד המלחמה.

כיצד בניתם את תוכנית המלחמה?

"את תמונת הקרב בנינו הן על השפעת חיל האוויר שישמיד את הכוח האווירי של צבאות ערב בתחילת המלחמה, וגם על השיטה שהבאתי - לכתר את המצרים בסיני. ההערכה שלנו הייתה כי באמצעות הפעלת כוחות האוויר והיבשה במתואם – נוכל לשפר מאוד את מעמדנו אל מול המצרים", אומר גביש.

(צילום: משה שי / פלאש 90)

רגע לפני היציאה לקרב עצמו, פרץ עימות אחרון בין שתי הזרועות במלחמה, האוויר והיבשה, לאחר שמטעם חיל האוויר פנו אל גביש ודרשו ממנו להמתין עם הפריצה הקרקעית במשך שעות ארוכות לאחר המתקפה האווירית. "מפקד חיל האוויר ביקש ממני שאנו נבצע את המתקפה רק חמש-שש שעות לאחר המתקפה האווירית, כשמטרתו הייתה שטייסי הקרב יתקפו את מצרים כבר בשבע בבוקר, ואנו נפתח את החזית רק ב-12 או ב-13 בצהריים. עניתי למפקד חיל האוויר, מוטי הוד, בשלילה. 'גם אנו זקוקים לגורם הפתעה', אמרתי לו ונקבעה פשרה שבמסגרתה נתקוף חצי שעה לאחר התקיפה האווירית.

"בהערת אגב", מוסיף גביש, "הסיבה לפתיחת המלחמה בשעה שבע בבוקר תמוהה, על פניו. מדינת ישראל מעדיפה בדרך כלל לתקוף בלילה, כדי לרתום את אפקט ההפתעה לטובתה, אלא שהמודיעין שלנו גילה כי הטייסים המצרים סועדים את ארוחת הבוקר בין שבע לשמונה בבוקר, ולכן החליט להפתיע אותם דווקא בשעה זו".

בהגיע יום המתקפה המיועד, הדריכות במטכ"ל הלכה ועלתה. גביש עצמו הגיע לכרם שלום בזחל"ם צבאי, וישב שם עם כמה מאנשיו. "בשעה שבע בדיוק ראינו את מטוסי חיל האוויר חולפים ממעל בדרכם למצרים. הייתה תחושת דריכות והתרגשות באוויר", הוא נזכר. חצי שעה בדיוק לאחר מכן, בשעה 07:30 בבוקר, העביר גביש בקשר את הפקודה: "סדין אדום", שמשמעותה תחילת המלחמה הקרקעית, ורבבות חיילים הסתערו לעבר המצרים המופתעים.

שלוש האוגדות של צה"ל שניצבו מול סיני יצאו למתקפה כוללת על מצרים בדרך שהתווה גביש ועליה התאמנו במשך ימי ההמתנה. "פרצנו ממרכז סיני וצפונה עד לאל-עריש. עשינו זאת באמצעות כל שלוש האוגדות שברשותנו, אף על פי שבדרך כלל מחזיקים שליש בעתודה מאחור, למקרה של התפתחויות בלחימה, אך במצב שבו היינו – כשאנו ממילא בנחיתות מספרית משמעותית – לא הייתה אפשרות להשאיר כוח של עתודה מאחור, אלא לסמוך על הקב"ה ולצאת לקרב".

למרבה הנס ובחסדי שמים מרובים, תוכניתו של גביש פעלה כמתוכנן. לאחר ארבעה ימים של לחימה ניצבו כוחותיו על גדות תעלת סואץ, כאשר הצבא המצרי נצור באמצע. "הייתה לנו אוגדה אחת מדרום, אחת מצפון ואחת במרכז, כשהצבא המצרי נתון בתווך". עם סיומה של המלחמה באופן שאף אחד – בישראל וברחבי העולם כולו – האמין שהיא תסתיים – יודע מי שניהל את המאבק הזה בחזית הדרומית כי לולא הסיעתא דשמיא הגדולה שראה עם ישראל באותם ימים – צה"ל לא היה מצליח לרשום ניצחון כה אדיר. "ראינו עזרה משמים על כל צעד ושעל", הוא מודה.